אנחנו מפספסים את העיקר : ענישה והרתעה לבדם הם לא הפתרון להתעללויות בילדי הגיל הרך. כתבה שפורסמה במקור ב"הארץ". לינק לכתבה המקורית
המקרים הטראגיים של התעללות בילדים, מעלים שוב לשיח את שאלת החינוך לגיל הרך. הגיל שלמענו אני מקדישה את הקריירה שלי. כמובן שמקרי הקיצון לרוב לא מייצגים, אבל בזכותם אפשר וצריך לדבר על הזילות שבה מתנהלות לרוב מסגרות שמרטפייה, המכונות בטעות בלשון העם "גנים". זו לא רק סמנטיקה, זו תפיסה שחייבים לשנות.
הלב בוכה כשצופים בהורים הכואבים שילדיהם עברו התעללות במעון/בגן. עוד סיפור, עוד תיעוד ועוד הפגנה. איך אפשר כך לתת אמון במסגרות החינוכיות, ולהפקיד בידיהן את האוצר היקר מכל - הילדים? אחרי כל פרשייה כזו נדמה שהנושא עלה מספיק למודעות, ושהוא בטח לא יחזור על עצמו. אבל הוא כן.
אז חוקקו את "חוק הפיקוח על הגנים הפרטיים" (שתוכנו לא שווה כלום בעיניי!), וממשיכים לדבר על החמרת הענישה כדי להרתיע. שני אלה הם התחלה טובה בהחלט, אבל ממש לא די בהם כדי לטפל בתופעה החולנית הזו.
ילדים לא נולדים בגיל 3!
באופן כללי, ההתייחסות לחינוך בגיל הרך במדינה - לקוייה. עיין ערך "קורונה": מתווה החזרה לגנים היה תלוש מהמציאות ולא ישים. הוא הועתק ממתווה החזרה לבתי הספר, ללא התאמה לצרכי ילדים בגיל הגן.
מתוך אותה בורות, שלא לוקחת בחשבון את חשיבותן של שנות החיים הראשונות, מתנהל גם השיח סביב פרשיות ההתעללות בתינוקות ופעוטות: מתרכזים בדיון על ענישה, אכיפה ורתיעה, שהם אכן חשובים בכל מקרה פלילי, ומוכרחים לקבל התייחסות הולמת משפטית. אבל הם לא הפתרון למהות הבעיה! על הבעיה האמיתית לא מדברים מספיק, אולי כי לא רואים אותה.
איפה קבור הכלב?
רבים חושבים שטיפול בתינוקות ופעוטות, עד שהם מתחילים לדבר, מסתכם בלסעוד אותם. יש גם כאלה שיגדילו להוסיף - לחבק ולחייך אליהם. לכן הם גם מניחים שדי באישה חביבה שתהיה מסוגלת לבצע את כל אלה, כדי שנכנה אותה"הגננת" שלו עד גיל 3. עילעלתי בין מודעות דרושים למסגרות חינוכיות, וכולן עיצבנו אותי: "דרושה אישה חמה וחייכנית, לעבודה במעון. תנאי סף: אהבה לילדים, רצון ללמוד, יכולת עבודה בצוות". זהו? זה כל מה שצריכה להיות הדמות שתבלה עם תינוקות כל יום עד שיכנס לגן עירייה?
אם תשאלו אותי, או כל אדם שמבין את חשיבות הגיל הרך, הוא יגיד לכם שלא. זה לא מספיק!
כדאי שחוץ מחום ואהבה (שהם בהחלט חשובים מאוד בגידול ילדים!), היא תדע גם להבין את אשר עובר על הילד, אפילו כשזה לא ברור לעין, ותגיב אליו נכון. ומוטב שהיא תדע זאת לא רק על סמך נסיונה (העשיר ככל שיהיה), אלא גם בזכות ידע מקצועי שרכשה, פרקטיקום מבוקר שעברה, וליווי פדגוגי שיש לה מראשית הדרך ולכל אורכה.
נדמה לכם שאני מפריזה בחשיבות הדברים? אסביר לכם מה קורה בהיעדר התנאים שפירטתי:
בגיל הרך עובר הילד עשרות שלבים התפתחותיים משמעותיים. להם יש ביטויים התנהגותיים או פיזיולוגיים, שהמבוגר פוגש בשטח. מי שלא מבין דבר בהתפתחות הילד ובצרכיו הרגשיים, עשוי לצאת מדעתו מאוד בקלות למראה פעוט בהתקף זעם למשל, או למשמע שני ילדים רבים ללא הפסקה (ובטח אם יש 20 כאלה בכיתת גן). הוא כנראה יבקש מהם להפסיק את ההתנהגות המפריעה, ומשזה לא יקרה - הוא יתחיל לכעוס עליהם. גם אם יכבוש את יצרו באיפוק רב, בסופו של דבר כעסו עלול להגיע לשיא של תיסכול ולהתפרץ.
אדם סביר ובריא בנפשו - כנראה יתעצבן מאוד, יעניש את הילדים או יעשה עוד כמה טעויות חינוכיות מתוך חוסר ידע וייאוש, אבל לא יפגע בהם פיזית כנראה. אדם קצת פחות יציב או חולה בנפשו - יחצה גבולות ויעשה דברים מסוג אלה שאנחנו רואים בתקשורת.
שני המקרים לא צריכים לקרות מבחינתי, ואפשר לצמצם אותם ע"י הכשרה מקצועית ארוכה, ובעיקר (!) פיקוח מקצועי (אני לא מדברת על מצלמות, שכן בכל הגנים המדוברים ברשת היו מצלמות. זה לא מנע אף מקרה התעללות אלא רק תיעד אותו).
הייתי גם מתעקשת על ליווי פדגוגי מסנן וסטאז' מבוקר ללא פשרות. אלה, לצערי, לא קורים כשמדובר בגילאי לידה עד 3, או נעשים בזילות שמעליבה את המקצוע הכי חשוב בעיניי- חינוך.
בדבריי, אני לא מצדיקה שום מעשה אלימות או התעללות בילדים, אפילו אם המבוגר באמת הגיע לקצה שלו כפי שתיארתי כאן. מקומם של פושעים אלה הוא מאחורי סורג ובריח, ובטח שלא בעבודה עם ילדים. מה שאני מסבירה פה לא בא לגונן על אף מטפלת מתעללת, אלא מטרתו לשקף את המסלול הבטוח למקרה הבא, ואיך אפשר לצמצם את הסיכויים שהוא יקרה.
גן זו מסגרת חינוכית. לא קפסולה לאיחסון ילדים.
תגידו, הייתם שוכבים על שולחן הניתוחים, תחת ידיו של חובבן מוכשר, אבל שאיננו רופא? ברור שלא. היינו רוצים שמי שמטפל בגופנו יהיה מוסמך לכך, יחזיק בידע רב אודותיו, ידע לפענח סיבוכים, ולטפל בהם. אם מדובר בניתוח מסובך, אולי גם נקרא על עברו של אותו רופא , נתעניין ברקע שלו, בגישתו ובמומחיותיו.
אז למה כשזה מגיע למסגרות חינוך, אין כזה סינון מוקפד?
איך זה יתכן שמותר להפקיד את הילדים במחסן בעל קירות מקושטים בבריסטלים, ולקרוא לו "גן" רק כי הוא נראה כזה, בזמן שהצוות בו חובבני מינוס?
גננות מוסמכות מתקוממות כשמכנים כל מטפלת - "גננת", והן צודקות. זוהי לא סתם גאוות יחידה, זוהי הגנה על המקצוע, וזעקה להכיר בחשיבותו. עד שזה לא יקרה - ההתייחסות לגיל הרך תמשיך להיראות מבישה ויקרו בה עוד ועוד תקלות.
האם הכשרה ופיקוח מקצועיים יבטיחו אפס התעללויות? כנראה שלא. אבל הם בהחלט יצמצמו אותן לכמעט אפס, ויאפשרו לנו להרגיש שעשינו באמת הכל לצורך כך.
מה קורה במסלולי ההכשרה לעבודה עם הגיל הרך? ולמה הם חשובים?
במסלול המלא להכשרת גננות/ים מקצועיים הם עוברים דרך ארוכה, במהלכה לומדים רבות בכיתה על עולמו של הילד מיום היוולדו. בנוסף, הם מחוייבים לפרקטיקום מפוקח בכל שנה בגנים ציבוריים ופרטיים, ובסוף ההכשרה המסננת הם גם עוברים סטאז' מבוקר.
כשאיש מקצוע כזה יוצא לעבוד - יש באמתחתו כלים שרכש, ו"אני מאמין" חינוכי שבשליחותו הוא מחנך ילדים רכים. ודאי שהוא עוד יתקל באינספור דילמות וקשיים לאורך שנות עבודתו בגנים, זה בלתי נמנע. אבל הוא לפחות ידע מה השאלות שצריך לשאול ולמי להפנות אותן. יהיו לו כלים להתמודד עם סיטואציות שמזמנות "יציאה מהדעת".
דוגמאות: שנייה לפני שהוא יתרגז על ילדים שרבים, הוא יחשוב מה למד בכיתה על פתרון קונפליקטים בגיל הרך. רגע לפני שהוא יצא מדעתו על ילד לא ממושמע, הוא יזכר בקורסים על הצבת גבולות ועל צרכים התפתחותיים בגיל המדובר, שאולי יעזרו לו להחליף את הכעס בחמלה. דקה לפני שהוא ידרוש מכל הילדים ללוש חימר ויתעצבן על מי שלא רוצה לגעת בו, הוא יזכר בקורס על ויסות חושי ועל השנה שבה למד על הגשת חומרים לילדים. אולי בזכותם הוא יתכנן אחרת את הלו"ז בגן, ויאפשר יותר או פחות חופש-בחירה בסדנאות היצירה.
זה לא רק ידע, זו גישה חינוכית שאיתה ניגשים לילדים והיא מפשטת את כל ההתנהלות איתם. היא מתגבשת במהלך ההכשרה המקצועית, שהיא תנאי הכרחי בעיניי לעבודה עם ילדים. בגלל שאני כ"כ מאמינה בחשיבותה - אני מעבירה חלקים ממנה להורים באדפטציה להורות, בכל ייעוץ שאני עושה. שהרי גם הם, אנשי חינוך.
להורים שילדיהם כבר ניזוקו, אני רוצה לשלוח חיבוק אוהב, ולהזמין אתכם להתייעץ איתי בכל דבר בו אוכל לסייע באהבה וללא עלות. אני רוצה להזכיר לכם שעל אף המראות הקשים בוידאו, והשיחזורים המזעזעים שאתם שומעים על מה שחוו ילדיכם - זכרו שיש להם אתכם, ותמיד הייתם שם עבורם בין האירועים הקשים. כל בוקר הם התעוררו למבט האוהב שלכם, והם חזרו הביתה לידיכם העוטפות ללא תנאים. נכון שלא ידעתם בדיוק מה הם עוברים ב"גן", אבל הייתם להם עוגן אפילו בלי ששמתם לב.
אגב, יש מחקרים שמוכיחים כי זיכרונם של ילדים בגיל הינקות שונה משלנו, והם נוטים לשכוח את רוב החוויות הרגשיות שהם חווים בתחילת חייהם. התנחמו במחשבה על כל אלה כמה שאפשר, וחבקו אותם חזק חזק חזק. עכשיו הם מוגנים וזה הכי חשוב.
