כהרגלם בקודש, גם השנה, הורים רבים חיכו לפסח כדי לגמול את ילדיהם מחיתולים, אך הרבה מהם התאכזבו לגלות שמצד הילדים יש פחות שיתוף פעולה משציפו. אולי זה לא במקרה שדווקא השנה הרבה מאוד ילדים מתקשים להיפרד מהחיתול?
"אבל הוא כבר גדול, ובשנה הבאה עולה לגן עיריה. למה הוא תקוע עם הגמילה מהחיתולים הזאת?"
"אבל עשינו הכל לפי הספר, והיא פשוט לא מוכנה לשבת על האסלה. להחזיר לה עכשו את החיתול?"
"הגננת אמרה שהיא בשלה להתחיל גמילה אז נפרדנו מהחיתולים בפסח. לא נראה שהיא מבינה את המשימה..."
"הוא גמול כבר חודש, ופתאום חזר להרטיב במכנסיים. שלא לדבר על קקי.... אין סיכוי לשבת על הסיר. רק בתחתונים"
למה יש כ״כ הרבה ילדים בגיל הרך שמתקשים להיפרד מהחיתולים אחרי פסח?
כתבה חדשה שלי עלתה לאויר בדיוק על זה. אני חולקת בה איתכם את המחשבות שלי על הקשר בין שנה ישראלית מורכבת (2024), לעלייה החדה שאני מרגישה בכמות הייעוצים כיועצת גמילה מחיתולים . אבל האמת היא שהדברים שבכתבה הזו נכונים לכל שנה, גם אם איננה מורכבת במיוחד מבחינה לאומית.
הורים רבים שוכחים שחלק ממה שנדרש מילד כדי שיצליח להפרד מהחיתול - זה פניות רגשית, ושגרה יציבה. כשאלה נפגעים (גם אם לא באופן ישיר) - מצופה שיווצרו ריגרסיות בגמילה, ויופיע קושי לשחרר סוגרים באסלה במקום בתחתונים.
הכל בכתבה הזו (לחצו)
(אתם גם תמיד יכולים לעשות גוגל על שמי נופר זנזורי או על שם הטור שלי ב "הארץ" , שנקרא "הרהורים וילדים". כל הכתבות שלי שם. ניתן גם להרשם לשם להתראות ואז מקבלים הודעה על כל כתבה שעולה.
Comments