השכבות ארוכות,
מלחמות בערב,
לילות לבנים,
יקיצות מוקדמות מדי,
ועוד צרות שקשורות בהתנהלות השינה של תינוקות וילדים בוגרים - לכולן אפשר לתת מענה בייעוץ שינה, תחת המטרייה של הדרכות ההורים, באותה גישה דיאלוגית רכה.
תשכחו מה ששמעתם על יעוץ שינה שדומה לאילוף! בוודאי שגם כאן מדובר בחינוך להרגלים חדשים אך זהו לא ייעוץ שינה צר בו מעתיקים שיטה אחת לכל הילדים ומתרכזים רק בה.
אני יועצת שינה שההתייחסות אצלה היא רחבה יותר, מתוך אמונה שהאופן בו ילדכם נפרד מהיום ועובר למצב שינה- יש בו הרבה מעבר לטכניקה, אלא עולם של יחסים, צרכים ורגשות. לכן בדיאלוג, בהקשבה לצרכי הילד, בהתחשב בכל נסיבות חייו, בקצב שלו ובהתאם לרוח ההורים - נתאים את הפתרון לבעיה. מדובר בתהליך מדורג ומקיף.
דברו איתי
לאיזה גיל מתאים ייעוץ שינה, ובאיזו מתכונת?
מרגע שילדך נולד ועד שהוא בן 5 בערך, יש מקום להתייעץ עם יועצת שינה כמוני, שמוסמכת לעבוד עם הגילאים הרלוונטיים.
אם יש נושא שלא ברור לך לגבי השינה של התינוק/הפעוט, אם אתם תוהים האם זה זמן הגיוני "לחנך" לשינה עצמאית, אם אם מתלבטים מה לעשות עם הנקות בלילה, או אם אתם יודעים שאתם רוצים שינוי אבל לא בטוחים מה הדרך המתאימה לעשות אותו - יש טעם לפנות אליי.
לא לכל גיל ולא בכל המקרים נערוך ייעוץ שינה מלא.
ליילודים עד גיל 5 חודשים למשל תתאים הדרכת שינה לניו-בורן, שמתמקדת בהסתגלות לחיים שמחוץ לרחם, בהקשר של תנאים לשינה טובה.
בגיל הזה עובדים על הקשבה פעילה לסימני העייפות, לומדים להבין מה התינוק צריך ובאיזה מינון, ואפילו רוכשים כלים שיכולים להקל עליו את ההסתגלות לעולמנו בחודשיו הראשונים. כל אלה בהחלט יכולים לתרום לשינה טובה, מבלי לערוך סדרת חינוך קשוחה. תילמדו איך להביא אותו להיתמסר לשינה בביטחון, תמקדו את העזרה שתגישו לו כך שתתאים בדיוק לצרכיו ולגילו (זה לא פינוק), ותילמדו גם איך להפסיק להציע אותה בזמן הנכון. כך מונעים אגב צורך בייעוץ שינה ארוך יותר בעתיד.
אם התינוק שלך סרבן מוצצים, נרדם רק על המנשא כבר זמן רב, ולא ישן יותר מ-20 דק' רצוף - דעו שיש מה לעשות עם כל אלה, וברוח שפויה שמתחשבת בצרכיו שלו (בנוסף לשלכם).
לעומת זאת, לתינוקות מגיל 5 חודשים ועד 5 שנים יתאים ייעוץ שינה מסוג קצת אחר. אני קוראת לו ייעוץ שינה התנהגותי ברוח דיאלוגית.
ייעוץ השינה הזה הוא למעשה תהליך חינוכי מדורג שמשלב חופש בתוך גבולות. מגיל שבו אפשר כבר לרכוש הרגלים (ולשנות אותם) אנחנו מלמדים את התינוק/הפעוט להירדם בעצמו ולהתמסר לשינה רציפה. זאת בהתאם לצרכיו ההתפתחותיים ובהתחשב בגילו.
אם הילד שלכם מתקשה להתמסר לשינה בערב, מתעורר רבות בלילות, עובר למיטתכם, או נרדם רק על הידיים כבר זמן רב מדי, דעו שייעוץ שינה יכול לעזור לכם להבין מדוע הדברים קורים, ולמצוא את הדרך לפתרון הקושי הזה.
הגישה החינוכית
גישתי נותנת מענה לבכי לצד הימנעות מציות להרגלים "מפריעים", שמשמרים תלות מיותרת ומשאירים את כולכם טרוטי עיניים. ייעוצים אלה הם תהליך למידה ויש להיכנס אליהם בסבלנות והכלה, לצד מוטיבציה גבוהה ונחישות.
אנו לוקחים בחשבון את צרכיו ומסוגלותו של הילד, לצד משאלותיהם של הוריו.
בבסיס תפיסתי האמונה שנפש הילד היא במרכז. זאת לצד החשיבות שיש להקניית הרגלי שינה טובים והצבת גבולות בהקשר הזה. התהליכים שאני מובילה הם מדורגים, כשהעדיפות היא ליותר זמן תמורת פחות דמעות. אנחנו נותנים מענה מסויים לבכי אם כי לא מצייתים לו.
להרחבה על הגישה החינוכית הדיאלוגית אדלריאנית לחצו כאן
כתבו לי
למה אצלי?
מדריכת הורים שמתמחה גם בשינה, ובפרט בגיל הרך, תראה לא רק את בעיית השינה פרופר, אלא תבחן בראייה מערכתית את התמונה ותדע לשייך קושי לעוד משתנים. כך יאותר הפתרון האידיאלי למשפחה וימנע שימוש בשיטות הרדמות שאינן מתאימות (דבר שעלול לקרות כשמתעסקים אך ורק בשינה עצמה). לפעמים הקושי בשינה הוא סימפטום לקושי אחר, לא מודע, שצריך לזהות אותו ולתת לו מענה מדוייק ככל שניתן. לא פלסטר. ולפעמים זוהי אכן בעיית שינה נקודתית שהתרחשה בגלל הרגל, חוסר תשומת לב, או חוסר ידע. גם בזה נוכל לטפל ביחד, בצורה ממוקדת שתתאים לאמונות ההורים.
כל ילד וכל בית הוא אחר והאתגר הוא להתאים את הפתרון ההולם ביותר לדיאדה שאתם.
נכון ששינה היא פעולה טבעית שאין צורך כביכול ללמוד אותה, אבל כשקשורה בה תלות לאורך זמן רב או מאבק קבוע - יש צורך בהתערבות. עובדה היא שהרבה הורים חסרי אונים סביב נושא השינה של ילדיהם, ולזה נרצה לתת מענה. מהפן ההתנהגותי אני מלמדת איך לא להקנות הרגלים שבהמשך ייצרו תלות מיותרת, ואיך להיפטר מאלה שכבר ישנם. מהפן הפיזיולוגי אני מלמדת איך לתת מענה מדויק לצורך (ולא להרגל) תוך התחשבות בצרכים ההתפתחותיים והרגשיים של כל תינוק/ילד. חשוב שתדעו שגם את שינתם של תינוקות צעירים ניתן לשפר, אם זה לא נוצר מעצמו.
גישתי מתאימה גם למי שמתקשה לקבל את רעיון "אימוני השינה" שיש היום, שהרי הכלים בהם אני משתמשת אינם אגרסיביים ולא כרוכים בנטישה.
אני מאמינה במיגור התניות שהורים לפעמים יוצרים שלא לצורך והן מקצצות לילד את הכנפיים.
אני מאמינה ששינה מושפעת מאד ממשתנים רבים, וביניהם מיחסי הורה-ילד גם לאורך היום, ולא רק בלילה.
נסכים שיחסים אפשר לתקן ולשפר בעזרת ייעוץ, ודרך כך, גם את השינה.
-
שלוש הגישות שמרכיבות אחתגישתי החינוכית כאשת חינוך וכיועצת משפחתית – מושפעת משלוש עיקריות: הגישה המערכתית: בהשראתה אני רואה את המערכת המשפחתית כשלם שגדול מסך חלקיו. לכן גם אם תגיעו לייעוץ בגין אחד מבני המשפחה (הילד לרוב), תמיד לפני הפתרון אתייחס ליחסים שלו עם שאר בני המשפחה, עם קבוצת השווים, עם הגן/ביה"ס, ואקח בחשבון את המשתנים הרגשיים, הטמפרמנט שלו ושינויים שעברו עליו. התיאוריה האדלריאנית (האינדיבידואלית): כמוה גם אני רואה בהקשר החברתי גורם מכריע בהתפתחות האדם. הכוונה היא למשפחה הגרעינית ובתוכה הורים ואחים, המשפחה המורחבת, החברים, השכונה והגן. המניע העיקרי של ילד לפעולה הוא הצורך להרגיש שייך, מועיל וחשוב בחברה העוטפת אותו. כשזה נפגע- צפים קשיים. המיקוד הוא בחזקות האדם ולא בחולשותיו, והפסיכולוגיה כולה היא חיובית. החינוך הדיאלוגי: גישת חינוך פרוגרסיבי שבהשראתה נוסדו גנים ובתי ספר חדישים בישראל. הגישה רואה את הילד כשותף החל משנותיו הצעירות וכלה בשנותיו הבוגרות. בהתאם מתייחסת אליו - בכבוד, בהקשבה, במתן חופש (שתחום בגבול), במתן אפשרויות בחירה (בגדר האפשר) ובלי להילחם בו. הגישה מתייחסת לילדות כאל חלק משמעותי בחיים ולא כאל מסדרון לחיים הבוגרים. את תפקיד המבוגר הגישה מגדירה כמתווך ומנטור לילדים ולא כמשפך של ידע.
-
איך הגישה רואה את צרכי הילד?אני מאמינה שבכל ילד, בהיותו קודם כל אדם, מקנן הצורך לעצמאות ,לחופש בחירה, לפוטנטיות ולשייכות. כדי לאפשר לכל אלה לקרות מבלי לייצר אנרכיה נדרשת מהמבוגר יכולת להתנהל מול ילד ביצירתיות. בצורה שתחנך אותו להיות חלק מחברה ולנהוג לפי כלליה, ועם זאת לא לוותר על צרכיו שלו. נרצה וודאי לעודד סקרנות כדי שילדנו יחקרו את העולם ואת תחומי העניין שלהם ממקום בריא, ששואף קדימה, ולא מתוך חובה. נרצה לגדל ילד שידע להסתדר בקבוצת השווים לו בגן, בביה"ס ובצבא לכשיגדל ולצורך כך נצטרך לצייד אותו במיומנויות חברתיות. נרצה לאפשר לילד את היכולת ללמוד כל שיבחר מתוך אמונה בעצמו וביכולותיו. לשם כך נרצה לצייד אותו במיומוניות למידה, יכולת איפוק והתמודדות עם תסכול. נרצה וודאי לעזור לילדים להכיר ברגשותיהם, לתת להם ביטוי ולקבל אותם מבלי חשש כדי שיוכלו להרגיש שלמים עם עצמם ושידעו לאהוב. לשם כך נצטרך לעזור להם לעשות זאת ולא לכבות את הרגש או להסתתר מאחורי פחדים ועכבות. על אף שהחינוך הדיאלוגי מכבד מאוד את צרכי הילד - אני לא בעד שכל רצון שלו יקבל מענה, אבל כל צורך כן, ובגבול ברור. החינוך הדיאלוגי רואה בילד איש קטן ומתייחס אל הילדות לא כהכנה לבגרות אלא כחלק אינטגרלי מהחיים עצמם. אנחנו מכבדים את הילדות ולכן גם את הילד. תגובות המבוגר לילד צריכות להיבחר בכובד ראש ומתוך מודעות. לא מתוך כעס או חוסר אונים. על זה אני תמיד אומרת : אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי, זה לא כי אתם לא יכולים אחרת. זה כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת. צרכי המבוגר גם הם חשובים לפחות כמו צרכי הילד .כמעט כל הורה היה רוצה להרגיש שהוא הורה טוב (וכל אחד יגדיר מה הוא "טוב" לגישתו). השאלה היא: איך מחברים את כל זה יחד?
-
איך הגישה עונה לאתגרי ההורות המודרנית?ההורות המודרנית מאתגרת מאד כי היא מביאה אתה הרבה מדי משאלות-לב שנראות כביכול סותרות: איך אפשר לתת מענה גם לצרכי הילד וגם לצרכי ההורה? איך נאפשר לילד חופש ועדיין נשמור על איזשהו גבול? איך לא נאבד את הסמכות ההורית אם אנחנו בעד בחירה, עצמאות, סקרנות והקשבה? אם אנחנו מעודדים שויון וכבוד לילד הכיצד זה מתיישב עם סדר ומשמעת? האומנות היא למצוא את התגובות הנכונות, בטיימינג הנכון, כדי ליצור את האיזון האידיאלי. שום קיצון הוא לא בריא בעיניי בכלל בחיים, ובטח שלא בחינוך. כאן גם הקושי. קל היה בעבר להכות ילדים או לאיים עליהם בעונשים וכך ליצור משמעת שמקורה בהפחדה. זוהי צייתנות. היא מייצרת שקט למבוגר אבל מחירה כבד מנשוא. היא מלמדת ילד לכבות את צרכיו ,ולהפוך לאיש מֵרַצֵה ופחדן, או לחילופין ילד מרדן מאד ותוקפן שלא מקבל סמכות כי רכש כלפיה טינה במקום כבוד. לכן אני מברכת על כך שהיום לא נהוג לחנך כך ילדים. לצד זה אני מרגישה את הקושי העצום בחינוך הפרוגרסיבי. מתירנות-יתר גם היא לא מחמיאה לא להורה שרוצה שליטה ונחת , ולא לילד (גם הוא זקוק לגבולות והכוונה). האמצע שרובנו שואפים לו הוא מורכב, אבל מעשי. לשם כך יש הדרכת הורים. בה לומדים איך ליצור הרמוניה ביחסים עם הילדים וכך להיטיב עם הילד, עם ההורה, ועם שניהם יחד כדיאדה. ייחודו של החינוך הדיאלוגי בכך שהוא שם דגש על התייחסות לסאב טקסט (למסר סמוי) שבכל אינטראקציה (ילד מול מבוגר או ילד עם בני גילו). שם לרוב נמצא את הרצונות, התשוקות, הפחדים והתסכולים של הילד שמניעים אותו להתנהג כפי שבחר. תפקידי הוא לעזור להורים לפענח את אלה ולהתאים להם תגובות חדשות, כאלו שישפרו את המצב. כל העקרונות שפירטתי כאן מלווים אותי בכל ייעוץ שאני נותנת להורים לילדים בגיל הרך, כולל בנושא שינה וגמילה מחיתולים/מוצץ.
כתבות נבחרות בנושא
הורים מרוצים
-
שלוש הגישות שמרכיבות אחתגישתי החינוכית כאשת חינוך וכיועצת משפחתית – מושפעת משלוש עיקריות: הגישה המערכתית: בהשראתה אני רואה את המערכת המשפחתית כשלם שגדול מסך חלקיו. לכן גם אם תגיעו לייעוץ בגין אחד מבני המשפחה (הילד לרוב), תמיד לפני הפתרון אתייחס ליחסים שלו עם שאר בני המשפחה, עם קבוצת השווים, עם הגן/ביה"ס, ואקח בחשבון את המשתנים הרגשיים, הטמפרמנט שלו ושינויים שעברו עליו. התיאוריה האדלריאנית (האינדיבידואלית): כמוה גם אני רואה בהקשר החברתי גורם מכריע בהתפתחות האדם. הכוונה היא למשפחה הגרעינית ובתוכה הורים ואחים, המשפחה המורחבת, החברים, השכונה והגן. המניע העיקרי של ילד לפעולה הוא הצורך להרגיש שייך, מועיל וחשוב בחברה העוטפת אותו. כשזה נפגע- צפים קשיים. המיקוד הוא בחזקות האדם ולא בחולשותיו, והפסיכולוגיה כולה היא חיובית. החינוך הדיאלוגי: גישת חינוך פרוגרסיבי שבהשראתה נוסדו גנים ובתי ספר חדישים בישראל. הגישה רואה את הילד כשותף החל משנותיו הצעירות וכלה בשנותיו הבוגרות. בהתאם מתייחסת אליו - בכבוד, בהקשבה, במתן חופש (שתחום בגבול), במתן אפשרויות בחירה (בגדר האפשר) ובלי להילחם בו. הגישה מתייחסת לילדות כאל חלק משמעותי בחיים ולא כאל מסדרון לחיים הבוגרים. את תפקיד המבוגר הגישה מגדירה כמתווך ומנטור לילדים ולא כמשפך של ידע.
-
איך הגישה רואה את צרכי הילד?אני מאמינה שבכל ילד, בהיותו קודם כל אדם, מקנן הצורך לעצמאות ,לחופש בחירה, לפוטנטיות ולשייכות. כדי לאפשר לכל אלה לקרות מבלי לייצר אנרכיה נדרשת מהמבוגר יכולת להתנהל מול ילד ביצירתיות. בצורה שתחנך אותו להיות חלק מחברה ולנהוג לפי כלליה, ועם זאת לא לוותר על צרכיו שלו. נרצה וודאי לעודד סקרנות כדי שילדנו יחקרו את העולם ואת תחומי העניין שלהם ממקום בריא, ששואף קדימה, ולא מתוך חובה. נרצה לגדל ילד שידע להסתדר בקבוצת השווים לו בגן, בביה"ס ובצבא לכשיגדל ולצורך כך נצטרך לצייד אותו במיומנויות חברתיות. נרצה לאפשר לילד את היכולת ללמוד כל שיבחר מתוך אמונה בעצמו וביכולותיו. לשם כך נרצה לצייד אותו במיומוניות למידה, יכולת איפוק והתמודדות עם תסכול. נרצה וודאי לעזור לילדים להכיר ברגשותיהם, לתת להם ביטוי ולקבל אותם מבלי חשש כדי שיוכלו להרגיש שלמים עם עצמם ושידעו לאהוב. לשם כך נצטרך לעזור להם לעשות זאת ולא לכבות את הרגש או להסתתר מאחורי פחדים ועכבות. על אף שהחינוך הדיאלוגי מכבד מאוד את צרכי הילד - אני לא בעד שכל רצון שלו יקבל מענה, אבל כל צורך כן, ובגבול ברור. החינוך הדיאלוגי רואה בילד איש קטן ומתייחס אל הילדות לא כהכנה לבגרות אלא כחלק אינטגרלי מהחיים עצמם. אנחנו מכבדים את הילדות ולכן גם את הילד. תגובות המבוגר לילד צריכות להיבחר בכובד ראש ומתוך מודעות. לא מתוך כעס או חוסר אונים. על זה אני תמיד אומרת : אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי, זה לא כי אתם לא יכולים אחרת. זה כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת. צרכי המבוגר גם הם חשובים לפחות כמו צרכי הילד .כמעט כל הורה היה רוצה להרגיש שהוא הורה טוב (וכל אחד יגדיר מה הוא "טוב" לגישתו). השאלה היא: איך מחברים את כל זה יחד?
-
איך הגישה עונה לאתגרי ההורות המודרנית?ההורות המודרנית מאתגרת מאד כי היא מביאה אתה הרבה מדי משאלות-לב שנראות כביכול סותרות: איך אפשר לתת מענה גם לצרכי הילד וגם לצרכי ההורה? איך נאפשר לילד חופש ועדיין נשמור על איזשהו גבול? איך לא נאבד את הסמכות ההורית אם אנחנו בעד בחירה, עצמאות, סקרנות והקשבה? אם אנחנו מעודדים שויון וכבוד לילד הכיצד זה מתיישב עם סדר ומשמעת? האומנות היא למצוא את התגובות הנכונות, בטיימינג הנכון, כדי ליצור את האיזון האידיאלי. שום קיצון הוא לא בריא בעיניי בכלל בחיים, ובטח שלא בחינוך. כאן גם הקושי. קל היה בעבר להכות ילדים או לאיים עליהם בעונשים וכך ליצור משמעת שמקורה בהפחדה. זוהי צייתנות. היא מייצרת שקט למבוגר אבל מחירה כבד מנשוא. היא מלמדת ילד לכבות את צרכיו ,ולהפוך לאיש מֵרַצֵה ופחדן, או לחילופין ילד מרדן מאד ותוקפן שלא מקבל סמכות כי רכש כלפיה טינה במקום כבוד. לכן אני מברכת על כך שהיום לא נהוג לחנך כך ילדים. לצד זה אני מרגישה את הקושי העצום בחינוך הפרוגרסיבי. מתירנות-יתר גם היא לא מחמיאה לא להורה שרוצה שליטה ונחת , ולא לילד (גם הוא זקוק לגבולות והכוונה). האמצע שרובנו שואפים לו הוא מורכב, אבל מעשי. לשם כך יש הדרכת הורים. בה לומדים איך ליצור הרמוניה ביחסים עם הילדים וכך להיטיב עם הילד, עם ההורה, ועם שניהם יחד כדיאדה. ייחודו של החינוך הדיאלוגי בכך שהוא שם דגש על התייחסות לסאב טקסט (למסר סמוי) שבכל אינטראקציה (ילד מול מבוגר או ילד עם בני גילו). שם לרוב נמצא את הרצונות, התשוקות, הפחדים והתסכולים של הילד שמניעים אותו להתנהג כפי שבחר. תפקידי הוא לעזור להורים לפענח את אלה ולהתאים להם תגובות חדשות, כאלו שישפרו את המצב. כל העקרונות שפירטתי כאן מלווים אותי בכל ייעוץ שאני נותנת להורים לילדים בגיל הרך, כולל בנושא שינה וגמילה מחיתולים/מוצץ.