"סתמי" / "אני לא חבר שלך, אתה קקי" / "מטומטם" / "לך לעזאזל" , ועוד צרור מחמאות נשמעות לפעמים בין ילדים, אפילו כאלה שבאים מהבתים הטובים ביותר.
היות ותופעת הקללות מטרידה הורים רבים - נקדיש לה התייחסות מורחבת הפעם.
לפינה שלי ב"הארץ" עלתה כתבה בנושא קללות של ילדים ואיך נכון להגיב להן.
הנה לינק אליה (לא נדרש מנוי לעיתון "הארץ" כדי לקרוא את הטור שלי).
אני מסבירה שם למה בעצם ילדים ממשיכים לחזור על פעולה שכבר הסברנו להם שאיננה מקובלת.
כמו שאני תמיד אומרת להורים ולגננות: מה שלא עובד 1000 פעמים, לא יעבוד בפעם ה 1001.
אנחנו צריכים להפסיק להפציר בילדים על שפה נקייה. הם כבר הבינו שלקלל זה לא דבר מקובל.מה אני מציעה?
שאחרי ההסבר הראשון (והיחיד!) שתעשו להם על משמעות המילים הפוגעות - תתחילו להתנהג את הפגיעות הזו. ביל לדבר אותה כ" הרבה פעמים.
"אמא את מגעילה"? - תיעלבי. ואל תסתפקי בלומר "זה מעליב". תיעלבי באמת.
"אתה ילד קקי" - קחו אותו הביתה מגינת המשחקים, כי המשפט מביך אתכם ופוגע בילדים אחרים. הסבירו לו למה עולים הביתה עכשיו (אגב זה לא עונש, זו תוצאה טבעית. על ההבדל ביניהן כתבתי לכם בעבר)
"לך לעזאזל יא ..." - תפרידו ביניהם.
אל תתערבו, אל תפצירו, אל תינאמו.
ועוד דבר חשוב: שמשו להם דוגמא. שימו לב לשפה שלכם. האם אתם לא מסננים "כוסאמק" ועוד קללות בז'רגון הטבעי שלכם? הילדים לומדים גם מזה.
למנוע מילדים ללכלך את השפה שלהם לא נוכל. נוכל כן לצמצם את החשיפה לתכנים לא הולמים ולדמויות שמדברות באופן שלא נרצה להעתיק לעולמם. אבל יותר חשוב מכל אלה הוא התיווך והמודלינג.
ועוד הצעת ייעול שנכונה לעוד הרבה נושאים בהורות, לאו דווקא לקללות של ילדים: בואו נשקול לפעמים לא להגיב. תגובה תדירה מדי לאירוע שאנחנו רוצים למגר - לפעמים מחזקת אותו.
הרחבה על הכל בכתבה המלאה שב"הארץ".
