תפקיד ההורים הוא בין היתר ללמד ילדים להשתלב בחברה, לפתור קונפליקטים ולשגשג חברתית. את זה עושים באמצעות מודלינג והקניית כלים חברתיים טובים. לא ע"י חבישת כובע השוטר או השופט כשהילדים רבים.
אנחנו אלופים בלהתערב כשהילדים ב"פיצוץ" עם חבריהם/אחיהם, אבל אנחנו לא עושים הרבה כדי ללמד אותם איך לא להגיע לפיצוצים האלה. אנחנו מגנים לכאורה התנהגויות כמו נידוי חברתי וחרמות, אבל אנחנו לא מלמדים ילדים איך להימנע מראש מכאלה מצבים. אנחנו עושים משהו לא נכון, והכתבה הזו מתייחסת בדיוק לזה.
אני כותבת לכם כאן את תמציתה של הכתבה, אבל מזמינה אתכם לקרוא את כולה בגרסתה המקורית והמורחבת באתר עיתון "הארץ", שם היא התפרסמה. שימו לב, לא צריך להירשם כמנויים של העיתון על מנת לקרוא את הכתבות שלי. הטור שלי "הרהורים וילדים" פתוח לקריאה בחינם (אם גוגל כרום עושה לכם בעיות נסו לפתוח את הלינק בדפדפן אחר).
זכרו:
הילדים שומעים אותנו ולומדים מאיתנו הכל. גם כשאנחנו מסננים אימרות לא נעימות על אחרים, ומקניטים את מי שהרגיז אותנו.
המנעו מהכללות ומקיטלוג אנשים. הילדים לומדים מאיתנו התנהגויות מפלגות שמאוחר יותר יכולות ליצור חרמות ונידוי חברתי קשה.
התייחסו יפה לאנשים "שקופים", היו נחמדים לקופית ולמנקה הרחובות. הילדים ילמדו מאיתנו אדיבות וענווה שתתרום להם לשגשוג חברתי.
כשהילדים לא מסתדרים אל תשפטו עבורם מי צודק, אלא עזרו להם לגשר ולהבין זה את זה. עודדו אותם לשוחח, ולא בשעת רותחין.
קראו כאן את הכתבה המלאה
