ילדה שמתחככת בפינת השולחן בעונג, ילד שמתלהב לגלות שהפין שלו מתקשה כשהוא נוגע בו, חיבה גדולה למשחקי רופא-חולה. מתי כל אלה צריכים להדליק נורה אדומה ומתי הם רק מבשרים על התפתחות מינית בריאה?
"חינוך" מיני הוא נושא מוקצה על אף הקידמה והנאורות בתרבותינו. לא מספיק מדברים עליו ולכן נשארת איזשהי בורות סביבו.
משום שאני נתקלת בתגובות לא מדוייקות של מבוגרים נוכח התנהגויות "מיניות" של פעוטות - מצאתי לנכון לנסח כתבה על זה.
היא פורסמה ב"הארץ" בפינה הקבועה שלי שם "הרהורים וילדים". לא צריך מנוי כדי לקרוא אותה. פשוט לוחצים כאן.
אני ממליצה לקרוא ולשתף, ובעיקר לזכור בזכותה שכחלק מסקרנות טבעית ילדים חוקרים את גופם. את המשמעות המינית בד"כ המבוגר הוא שמוסיף לפעולה שקרתה, ולא הילד. כך שברוב המקרים הנורמליים אין סיבה לדאגה.
מתי כן?
כשההתנהגות חוזרת על עצמה תדיר מדי, על אף ההגבלות שהצבנו.
כשסוג ההתנהגויות המיניות אינן תואמות גיל.
כשמעורבת בהן הדדיות, ובמיוחד אם הילדים בה בד"כ לא משחקים יחד.
כשהילד מתחבא בזמן ההתנהגות,
וכשעצמת ההתנהגות גבוהה ומעוררת בנו תחושה שמשהו אינו כשורה.
סימנים חריגים יכולים לרמוז לנו על חשיפה לתוכן לא מבוקר, או הטרדה.
לא צריך לקפוץ לשם מהר מדי אבל חשוב להיות ערים.
