איך מסבירים לילדים מה זה חטופים?

המלחמה מעמתת אותנו עם שאלות קשות שילדים שואלים. נגזר עלינו להיות ערוכים לשיחות קשות אפילו עם ילדים בגיל הרך, כדי לתווך להם נכון סוגיות מורכבות. איך עושים זאת ומה אומרים? כתבה שהתפרסמה ב"הארץ"

הרשת מלאה בהמלצות ודיס-המלצות לגבי הדרך בה כדאי לנהל שיחה עם ילדים, בנושא המלחמה. ההמלצות שתקראו נגזרות מהגישה החינוכית עליה נשען כל בעל מקצוע, ומהרקע המקצועי שלו.

יש לי טור בעיתון "הארץ" כבר מספר שנים, שמו "הרהורים וילדים". כתבתי בו מאמר שעונה על השאלה "איך לתווך לילדים את נושא החטופים?" כי זו שאלה שחזרה על עצמה בתקופה בה החלו להתפרסם תמונות החטופים בשלטי חוצות. חלקם ילדים.

גם אם ילדינו צעירים מאוד (בני פחות מ-5), אינם קוראים ואינם נחשפים (לכאורה) לנסיבות המלחמה - הם עלולים להיתקל ברמזים סביבם שיצרו חרדה, אלא אם נתווך להם אותם בצורה מדויקת ושמשרה בטחון.

רמזים כאלה הם לדוגמא: חצאי אמיתות שהם שומעים כשמבוגר מדבר לידם על המלחמה ועל החטופים, חשיפה לתמונות ברחוב, שיחה עם חברים בני גילם בגינת השעשועים או בזום, וכיו"ב.

לגישתי, כמדריכת הורים מוסמכת, וכמדריכה פדגוגית שמכירה גני ילדים כבר שנים רבות - עדיף לגונן על הילדים ככל שניתן ולמנוע מהם להיחשף לתכנים מורכבים, אך לצד זה עלינו להקדים תרופה ולתווך להם כל מה שהם עלולים לפגוש בו, כדי שלא ישארו עם שאלות לא פתורות.

למה לא פשוט לטאטא את הנושא?

צורת חשיבתם של ילדים בגיל הרך היא מאוד מאוד קונקרטית. הם חושבים פשוט ומוחשי. עוד דבר שמאפיין את חשיבתם - הם לא חיים בשלום עם דיסוננס. אם יש להם פערים במידע - הם ימציאו תשובות לו כדי לצמצם את הפער. לפעמים הדמיון שלהם יהיה נורא מהמציאות ואז יווצר אצלם תסריט בראש שיכולנו למנוע (סיפר לי פעם אבא לילד שסבתו נפטרה, ששמע את בנו משוחח עם בני דודים. ובשיחה הם אמרו "סבתא מתה ועכשיו היא גרה בענן ויש לה קרניים". ברגע הזה האבאב הבין שכדאי להושיב את בנו לשיחה ולהסביר שסבתא מתה, ומה זה אומר. מה שאבא יסביר יהיה פחות קשה ממה הילדים מדמיינים). משתי הסיבות האלה, לא הייתי רוצה שילד בן 4 ישמע מחבר בגן את המילה "חטופים" ללא תיווך, וידמיין בגללה שבכל שעה חוטפים ילדים גם בעירו. לא הייתי רוצה שבן 5 יראה תמונה של ילדים בני גילו בעיתון, בכותרת אדומה שמקושרת למוות, ויחשוב שבכל פעם שהולכים לאיבוד - מתים. כדי למנוע מצבים כאלה, עדיף שאנחנו נהיה שגרירי הידיעות לילדים שלנו, ונתווך להם את המידע באופן מסונן, תואם גיל, ענייני וקצר, ומלא בטחון.

איך בדיוק עושים את זה?

בכתבה המקורית שלי שעלתה ל"הארץ" אפשר לקרוא את כל ההסברים והדוגמאות. לא נדרש מנוי כדי לקרוא את הכתבה. מספיק ללחוץ כאן ולפתוח את העמוד בדפדפן שאיננו גוגל כרום.

בקצרה, להלן מספר עקרונות בנוגע להסבר סוגיית החטופים לילדים:

1. נשתדל ככל שניתן לא לחשוף את הילדים לחדשות על המלחמה. לא נשוחח בקרבתם על נושא החטופים, ונמנע ממילים קשות ומלחיצות כמו "שבי" "רצח" "חטוף" "רצח" "מחבלים".

2. לא נשקר לילד ששואל שאלות, אבל גם לא נספר את האמת כולה. נשיב לו בהתאם למה ששאל, אך בלי להרחיב מעבר למה ששאל. (דוגמא: "מה זה התמונות האלה שכתוב עליהם "חטופים"?" - "אלה תמונות של אנשים שכבר לא נמצאים בישראל, ורוצים להחזיר אותם").

3. בתשובתנו נשדר בטחון ונדגיש כמה רחוק המקרה שהיה, מהמציאות שלנו. נעשה זאת ע"י שילוב סיומת אופטימית או ע"י איזכור העובדה שהנושא בטיפול (בדוגמא הנ"ל - חשוב הדיוק "...ורוצים להחזיר אותם", או "...ועושים הכל כדי להחזיר אותם"). לילד ששואל "זה יכול לקרות גם לי?" נשיב בבטחון "אני ואבא שומרים עליך כל כך, ואנחנו גרים במקום בטוח, שזה לא קורה בו! מה שקרה היה מאוד חריג, ורחוק מכאן"). כמובן שאלה דוגמאות לתשובות עבור ילדים שלא נכחו באירוע, אלא רק שמעו עליו מרחוק.

4. נתאים את התשובה לגיל הילד, למה שהוא כבר יודע, ולסוג מהשאלות שהוא שואל. כל אלה יאותתו לנו כמה להרחיב בשיח, וכמה פרטים לנדב. לילד בוגר שכבר יודע לקרוא, ושניפגש עם חבריו לכיתה, כדאי שנסביר יותר מלילד בגן שסביר שלא יודע הרבה על המצב. תמיד בשיחה נבקש קודם לדעת מה הם כבר יודעים, ומשם נתקדם ונענה להם רק על מה ששאלו.

5. צרו ערוץ פתוח לתקשורת, עוד לפני שהילד עולה לשיעור בזום עם חברי כיתתו, בה הוא עלול לשמוע חצאי אמיתות. הכינו אותו מראש ש"מחר אתה עלול לשמוע מחברים שלך כל מיני דברים על המצב שקורה. יש אנשים שאומרים דברים לא נכונים, ויש אנשים שאומרים דברים נכונים. חשוב לי שתגיד לי כל מה שמספרים לך כדי שאני אגיד לך מה נכון מתוך זה". מצד שני - אל תיזמו שיחות כאלה חדשות לבקרים! עודף שיח והעמקה בנושאי המלחמה מעצימה את החשש הקיים.

6. יש הורים שמשתמשים במילה "רעים" כשהם רוצים לדבר על האויב. אני מעדיפה שתקראו לאויב "אויב", ולא נכתיר אותו כרע (אם כי, האויב הזה הוכח לנו כבעל רוע שלא הכרנו. אבל אני לא רוצה שילדים יחשבו שכזו מידת רוע קיימת בעולם בו הם חיים. זה קשה מדי). זה לא שאסור לומר לילדים שיש אנשים רעים בעולם, אבל בהקשר של מלחמה וחטופים, שילוב המילה "רעים" הופכת את המילה שהם מכירים מסרטים מצויירים וממשחקי מחשב- לאמיתית מדי! זה מפחיד. כאשר מדובר בסוגיות חטיפה במסגרת מלחמה, אין טעם להפחיד את הילדים. וזאת בניגוד לסוגיות אחרות בחיים כמו חטיפת ילדים ע"י פדופילים למשל. או אז, כן נרצה שילדים ינקטו במשנה זהירות, וכדי לחנך אותם להתרחק מזרים אכן נאמר להם שיש אנשים רעים שצריך להיזהר מהם. במלחמה שאנו חווים בימים אלה זה לא המקרה. החטופים נלקחו מביתם, מהמקום הבטוח ביותר בעולם, כשהם שהו עם הוריהם, לפעמים אפילו נחטפו ממש מתוך ידי ההורה או יחד איתו. אין טעם לספר לילדים שלנו שמי שעשה זאת הם "רעים" כי ממילא אין בכוחם להתגונן מפני כזה רוע. הם פשוט אויבים שחושבים שחטיפה היא רעיון טוב כחלק ממלחמה. למרות שאנחנו לא מסכימים איתם.

7. גם אם אתם בעצמכם איבדתם אמון במדינה ובצה"ל - הכניסו לשיחה את אמונתכם בהם. ילד צריך לשמוע שיש מאחוריו מעטפת גדולה של מבוגרים שמגנים על המקום בו חיים, ושיש מי שמנהל את האירוע. אל תכניסו את הילדים הרכים למורכבות הפוליטית ו/או המדינית. השיבו לו ש"יש לנו צבא חזק ומדינה גדולה שיודעת לפתור הכל!". הוא צריך לשמוע את זה.

הטיפים האלו קצרים מדי, אבל את הרשימה הזו הרחבתי עוד יותר ושילבתי דוגמאות רבות לה, בכתבה המקורית שלי ב"הארץ". אני מאוד ממליצה לקרוא אותה ולשתף אותה עם אחרים.

כולי תקווה שלא נצטרך עוד לעולם ועד להתמודד עם סוגיות מורכבות כאלה, אבל נכון לעכשיו - אנחנו צריכים. זו המציאות שאנו חיים בה, לצערנו הגדול.

אני תפילה שישובו החטופים כולם הביתה לשלום, ונזקי המלחמה ילכו ויצטמצמו.