המילים שאנחנו בוחרים בשיח עם ילדים - משפיעות על המסרים שעוברים אליהם. ובחינוך - המסרים מאוד חשובים. הנה 5 משפטים שאני שומעת ממבוגרים כמעט בכל בית וגן, ואני מציעה לנסח אותם קצת אחרת.
בהיסח הדעת אנחנו הרבה פעמים מתנסחים עם הילדים שלנו באופן שמעביר מסר הפוך ממה שאנחנו מתכוונים להעביר.
שמתי לב לכמה משפטים שחוזרים על עצמם בהרבה בתים בהם אני מדריכה הורים, ובהרבה גנים בהם אני מדריכה את הצוות החינוכי. משפטים שהייתי מציעה לדייק. ואלו הם:
(הכתבה המלאה והמקורית שלי פורסמה באתר "הארץ" במדור משפחה. ניתן למצוא אותה כאן. להלן תקציר שלה:)
"לא צריך לבכות"
לפעמים דווקא צריך, כי עצובים או פגועים.
מה גם שהרבה פעמים הורים אומרים שלא צריך לבכות אבל אז מספקים לילד הבוכה את מה שרצה. אז הם מוכיחים לו שדווקא כן כדאי לבכות כדי להשיג מבוקשך.
"לא נורא, לא קרה כלום"
בדומה למשפט הקודם - לפעמים כן קרה משהו שבעיני הילד הוא דרמתי /מעליב / מעציב. לא צריך לבטל את מה שעבר עליו כדי להפוך אותו לגיבור. עדיף להתייחס למה שקרה, אם כי לא בדרמה, ואז להמשיך הלאה ולהציע פתרונות.
"אתה לא עולה על השולחנות!"
אבל הוא הרגע עלה על השולחן. עדיף לומר "פה אסור לעלות על שולחנות" וגם לתקף את הגבול הזה במעשים.
"תבקש/י ממנה סליחה ותתחבקו"
מתי, כמבוגרים, מישהו פגע/ עיצבן אתכם, ותוך 2 דקות חיבקתם אותו? זה בד"כ לא קורה כ"כ מהר ויש סיבה לזה. אנחנו פגועים / כועסים/ נעלבים, ולפיוס לוקח רגע להתבסס. הדרישה מילדים לעשות "שולם" ברגע ולהתחבק - כופת עליהם התנהגות לא אותנטית שאני לא מעודדת.
עדיף להפריד בין הילדים שרבו, לעזור להם למצוא דרכים לפתור את הקונפליקט, ולהציע להם להתנצל או להתפייס כשירגישו מוכנים.
"אני מאוכזב/ת ממך"
הזהרו מהכללות כמו במשפט הזה. אנחנו לרוב אומרים את זה כשאנחו מאוכזבים למעשה מהתנהגות מסויימת ולא מהילד כולו. עדיף לדייק גם כאן.
בכתבה המלאה שלי על 5 המשפטים האלה אני מנמקת בהרחבה מה הבעיתיות בהם, ואני מציעה חלופות לנוסחים הרווחים. אפשר למצוא את הכתבה בגרסתה המלאה כאן. היא פורסמה באתר "הארץ" בטור שלי "הרהורים וילדים".
Comments