כולנו רוצים לגדל ילדים שמחים ובעלי ביטחון עצמי, שיצליחו במערכות יחסים ושישגשגו בקריירה. גם ההורים שלנו רצו דבר דומה עבורנו. האם מה שאנחנו עושים ביומיום משרת את המטרה הזו? פורסם ב"הארץ"
בטור הזה אנחנו מדברים כבר יותר מ-3 שנים על ילדים בגיל הרך. מנסים לפצח מה הם הצרכים שלהם בכל שלב התפתחותי, ואיך כדאי לתת להם מענה מדויק תוך כדי הנחלת ערכים והצבת גבולות. הכל סובב בסופו של דבר סביב חלום אחד שמחזיקים בו כל אנשי החינוך וההורים - לגדל דורות של ילדים מאושרים ומצליחים.
אם כן, נדרש לברר מה הם הצלחה ואושר, כדי לוודא שאנחנו לא חוטאים למטרה.
מה הם הצלחה ואושר?
לפי המילון מי שהצליח הוא מי שהשיג את מבוקשו.
בעבר הרחוק מבוקשו של כל אדם היה ממון, בעזרתו ישיג מזון ותרופות שהיו מאוד יקרים. לא הייתה פריבילגיה לחשוב על שגשוג כי התעסקו במלחמת הישרדות, ולכן הצלחה הוגדרה באופן צר וחומרי. בהתאם לזה עוצבה מערכת החינוך העתיקה, וגם הדינמיקה בבתים דיברה באותה שפה. הכל קידש את המטרה הבסיסית - לרכוש מקצוע ולהקים משפחה.
עם התפתחות הטכנולוגיה שהוזילה את היצור, לצד תוחלת החיים שעלתה בזכות הרפואה המתקדמת, ובתרבות השפע שהתפתחה - המדד להצלחה נעשה מורכב יותר. כיום רובנו מבינים שהון גשמי הוא אולי עוד דרך לכמת הישגים, אבל רק כאלה שאכן נמדדים בכסף. וכמות הילדים שיש לזוג לא מעידה על מידת האושר שלהם יחד.
מחקרים מראים שאושר הוא הנאה שמגיעה עם משמעות, והרי שמשמעות היא עניין אינדיבידואלי. היא משתנה מאדם לאדם, והיא אף משתנה במהלך חייו של אותו אדם.
אם כן, הייתי מגדירה מחדש את התנאים להצלחה ולאושר בעידן המודרני:
אדם מצליח הוא מי שיודע לדייק את מבוקשו בעולם דינמי, ויש לו את הכלים להשיג זאת. הוא אפילו יהיה מאושר אם יבין מה ממלא אותו במשמעות, ויקיים זאת תוך כדי הנאה.
מה ילד צריך שיהיה באמתחתו, כדי להיות אדם כזה?
כדי שאדם ידייק את מבוקשו עליו להכיר את עצמו טוב, ומוטב שיתחיל בהכרות הזו כבר מילדותו. הוא צריך ללמוד מה מספק אותו, איפה נוח לו, ובמה הוא מוכשר. כדי לגלות זאת צריך להיחשף לכמה שיותר גירויים והתנסויות משמעותיות, שמתוכם יתגבש "אני" שלם ואותנטי. תפקידם של הורים ומחנכים לאפשר זאת לילדם בלי הפרעות.
העולם התעסוקתי משנה את אופיו בקצב מסחרר במאה ה-21. יוצאים חידושים טכנולוגיים באופן תדיר, ונולדים מקצועות והתמחויות חדשות לבקרים. מי ששורד בעולם כזה הוא מי שיודע ללמוד מהר, לעבוד טוב בצוות, ולהתפתח בלי לפחד. לכן פחות רלוונטי ללמד ילדים ידע דיסציפלינארי, אלא חשוב יותר ללמד אותם איך ללמוד.
חשובה אף יותר מאלה היא היכולת להתמודד עם כישלונות, תסכולים ואכזבות.
כמוהה גם חשובה היכולת לעבוד ב-CO בצורה נכונה (בצוות במשרד למשל, או בזוגיות). אלה הן דוגמאות למצבים שדורשים מיומנויות רגשיות וחברתיות משוכללות. קיומן מנבא הצלחה באקדמיה, במערכות יחסים ובקריירה. SEL(=Social Emotional Learning) כבר הפך לחלק אינטגרלי בהרבה מסגרות חינוך כי הבינו שהוא הבסיס לכל השאר.
הבעיה היא שזה לא דבר שלומדים בשיעור או בחוג. מיומנויות רגשיות וחברתיות הן דבר שלומדים דווקא בין השורות, כשקורים החיים.
הכל מתחיל בבית
כשילד חוזר מביה"ס מצוברח ואיש לא שואל אותו למה - הוא לומד לקבור עמוק בתוך עצמו את התסכול ולא לדעת מה לעשות איתו עד סוף ימיו. הוא כנראה יעשה זאת בכל פעם שירגיש מתוסכל גם כשיתבגר.
כשילד מפחד ועונים לו "אין ממה" - הוא לומד שאין לגיטימציה לחרדות שלו, ושאין טעם לשתף בהן אף אחד. הכלל הזה ילווה אותו גם כשיגדל ופחדיו יתחלפו באחרים.
כשילד עצוב כי הוא נפרד מחבר שעזב את העיר, או מכלב שמת, והמבוגרים שסביבו מאלצים אותו לשמוח כי "זה לא נורא" - הוא לומד להדחיק תחושות קשות ולזייף שמחה מאולצת.
כשילד בכיתה א' שונא לקרוא כי הוא בעצם מפחד לטעות, ורק דוחקים בו לקרוא טוב יותר במקום ללמד אותו להתמודד עם כישלון - זה ילד שגם בבגרותו כנראה ימנע מאתגרים, או יתמודד איתם בקושי רב ועם תחושת ערך עצמי נמוך.
חרדות, דכאונות, ניכור, קושי לייצר אינטימיות אמיתית (לאו דווקא פיסית), בריחה מאתגרים, חסמים בקריירה, תחושת תקיעות, הם הרבה פעמים תולדה של היעדר כישורים רגשיים וחברתיים.
זה מצב הפוך מהצלחה ואושר, והרי לא את זה אנחנו מאחלים לילדינו.
אז איך מלמדים את זה?
זה מורכב כי כל אחד מאיתנו הוא בהכרח הורה/מחנך שונה מרעהו, וגם הילדים שונים זה מזה אפילו אם הם אחים. לפיכך, הדרכים לעשות זאת בכל בית וגן - הן שונות ויש להתאימן לנפשות הפועלות כפי שאני עושה בייעוצים משפחתיים ובהנחיות פדגוגיות.
למרות המורכבות, אני יכולה למנות כאן מספר תנאים בסיסיים שעלינו להכיר כהורים ומחנכים. תנאים שיתמכו בשיפור כישורים רגשיים וחברתיים של ילדים:
1. אותנטיות
תנאי בסיסי לקיום יחסים טובים וכנים עם האחר - הוא לקיים אותם תחילה איש עם עצמו. לכן חשוב שתעזרו לילדים לזהות מה בדיוק הם מרגישים בכל סיטואציה ("תאר לי מה אתה מרגיש" / "יכול להיות שאתה מאוד פגוע ובגלל זה הרבצת עכשיו?")
2.מרחב בטוח
הנ"ל לא יכול להתקיים אם אין סביבה שמכילה את זה. אבא שמאבד את דעתו מול ילד בטנטרום, או אמא שמובכת בכל פעם שילדה משתף אותה בתסכול או עצב, מבוגרים כאלה מעבירים מסר בלתי מילולי לילדם: "אין מקום לתחושות האלה, ואם אתה מרגיש אותן אתה כנראה מקולקל". ילד כזה מאמץ הדחקה כאסטרטגיה, ניכור וריחוק שעשויים להפריע לו ביצירת קשרים משמעותיים בעתיד.
3. מודלינג
ילד צריך לחיות לצד מודל של מבוגרים אותנטיים, מווסתים, מכילים, מודעים, רגישים אבל גם אסופים.
דרכם ילמד להכיר את עצמו באמת ולהביא עצמו לידי ביטוי בביטחון בתוך קשרים והקשרים שונים בחיו. אחרי יום קשה בעבודה דברו על זה בבית. כשאתם מאוכזבים מעצמכם תגידו את זה במילים כך שהילדים ישמעו שזה קורה גם לכם. כשאתם עצובים, כועסים או פגועים תנו לזה ביטוי מווסת בנוכחות הילדים (ובהתחשב בגילם). אם אתם בעצמכם לא יודעים איך לעשות זאת - עוד לא מאוחר ללמוד ע"י הדרכה הורית.
4. כבוד לילדות
הילדות היא לא מסדרון בדרך לחיים הבוגרים. היא החיים עצמם והם קורים כאן ועכשיו. לפני שאתם מלמדים ילדים את אותיות הא-ב, או לצבוע תמונה בלי לצאת מהקווים - למדו אותם לפתור קונפליקטים ע"י זה שלא תתערבו בכל ריב שלהם. תווכו להם אותו בגישור נכון ולמדו אותם איך מתמודדים עם פערים בין אנשים. אפשרו להם לשתול מסטיק באדמה כדי לבדוק אם הוא יצמח לעץ (ברור לנו שהם יתאכזבו שלא כך יקרה, אבל אז הם ירוויחו שיעור נפלא בהתמודדות עם תסכול). אל תזלזלו בזמן משחק בין ילדים בחצר. הם לומדים שם המון על יחסים, על איפוק ועל ויתור. אלה מיומנויות חשובות.
עודדו את הילדים להעיז, לחקור, להיפגע, להתאכזב, לשמוח, לצאת מדעתם, לחזור לדעתם, לגעת, לשאול, להיות. תנו לגיטימציה לכל קשת הרגשות בבית, בגן ובביה"ס, בהכלה ובקבלה תוך כדי ויסות. ילדים שזוכים לסביבה מאפשרת כזו - יכולים להפוך למבוגרים בריאים, שיודעים לקיים יחסים משמעותיים עם עצמם ועם האחר. וזה הרי הבסיס להצלחה בכל תחום בחיים,בעבודה, ובזוגיות. אל תפעלו על טייס אוטומטי, אפשר ללמוד לנהוג אחרת, רק צריך לתת על זה מספיק את הדעת.
