מה עושים עם אחים שרבים כל היום?

אתם עסוקים בשאלה "איך לגרום להם להפסיק לריב?" במקום לתהות"בשביל מה הם בכלל רבים?" , או חשוב מזה : מה אפשר ללמד אותם דרך הריבים האלה.

במהלך היום אתם עסוקים בלשרוד, אבל מתי לאחרונה הירהרתם בשאלה "מה לימדתי אותם היום?". יש לכם תפקיד חשוב ומשמעותי בחיו של הילד, מעבר לגידולו ודאגה לשלומו. אתם מחנכיו העיקריים. ובכך, עליכם ללמד אותם כישורים חברתיים. איפה לומדים אותם? קודם כל בבית, בראשית היחסים, עם אחיהם.

יחסים בין אחים

מעבר לתפקיד המשמעותי הזה, יש עוד משהו שחשוב לזכור, ושנוטים לשכוח: ילדים מאותתים לנו דרך התנהוגתם לגבי הצרכים שלהם. אם רק יודעים לפענח את זה נכון, מבינים אותם, נותנים מענה לזה בתוך גבול מוגדר, וזוכים בתוצר לוואי ביחסים הרמוניים יותר.

ובעיקר בתחושה שאתם יודעים מה אתם עושים כהורים, במקום לפעול על טייס אוטומטי.

בכתבה הזו שלי ,שהתפרסמה ב"הארץ", אני מתייחסת לנושא השכיח "מריבות בין אחים" בהתבוננות קצת אחרת. לא עוד טיפים לאיך לגרום להם להפסיק לריב, כי זה הרי לא עובד כשעושים רק את זה. למה אחים רבים? מתי זה הופך למוגזם? למה ממליצים לא להתערב? ומה אם הם מרביצים? על כל אלה - כאן, ב"הרהורים וילדים", הפינה שלי ב"הארץ"

תמצית הכתבה המקורית:

אתם קוראים ברשת על "פתרונות מדף" וחושבים שאם תבצעו אותם - הילדים שלכם יפסיקו לריב, או לכל הפחות תלמדו לחיות עם המריבות האלה בשלום. אבל איכשהו אף אחד מאלה לא קורה. ולמה? כי אתם יותר מדי מתמקדים בסימפטום, ומפספסים את שורש הבעיה. הנה כמה נקודות למחשבה שיעזרו לכם להבין מה באמת הסיבה לכך שיחסים בין אחים זה דבר טעון, ואיך צריך להתנהג איתו בחכמה כמבוגרים מחנכים.

מי שקורא את התכנים שלי בשנים האחרונות, כבר יודע שאת תחילת דרכי במקצוע עשיתי כגננת בחינוך הדיאלוגי. זהו זרם חינוכי שאני מרגישה שליחה שלו בעולם ההורות. עוד באיבו של תהליך ההכשרה שלי כאשת חינוך, הבנתי כמה יש לדעת על עולמו של ילד בואך "לחנך" אותו, וכמה חבל שרק אנשי הוראה לומדים את זה באופן מסודר. לכן, חלק ממה שאני עושה ביומיום שלי, וגם כאן בכתבה הזו - הוא להנגיש משהו מהתורה הזו גם להורים, באדפטציה שמתאימה למשפחות.

חלק מהמוטיבים המרכזיים בגן דיאלוגי הוא רכישת מיומנויות בפתירת קונפליקטים. זוהי פרקטיקה הכרחית לחיים והיא רלוונטית מהרגע בו מתחילים לבנות יחסים (קרי, מהגיל הרך מאוד). היא חייבת להיות מדוברת גם בבית בעיניי, שהרי שם, מתרחשת אחת ממערכות היחסים המשמעותיות בחיו של ילד - מערכת היחסים עם אחיו.

הורים (ולצערי גם אנשי חינוך מסויימים), בד"כ לא באמת מלמדים ילדים איך לפתור קונפליקטים, אלא הם מנסים למנוע אותם או לפתור אותם עבור הילדים.

ברור לי למה: לא כיף לשמוע ילדים רבים ואנחנו הרבה פעמים רוצים פשוט לשים לזה סוף מהיר. מעבר לזה, הכי קשה לנו זה לראות אותם לא מסתדרים כי זה מנפץ לנו את החלום על סביבה הרמונית בהנהגתינו.

הבעיה היא שכשנותנים לכל אלה לנהל אותנו (המבוגרים) - אנחנו רק מזינים את המצב במקום לשנות אותו לטווח הארוך.

כשאחים רבים על צעצוע ואמא מתערבת, היא בעצם מעניקה המון תשומת לב לאירוע. עבור חלק מהילדים זהו רווח פסיכולוגי ששווה רק עבורו לריב שוב, מבלי להסיק מזה שום תובנה יעילה לגבי ניהול יחסים.

כשאחד הילדים בוכה (והוא ידאג לעשות זאת בקול רם, שתשמעו מרחוק), ואתם ניגשים לכעוס על אחיו שהתגרה בו - אתם בעצם מעודדים את הקורבן להמשיך להתקרבן, במקום לבדוק איך להפסיק לזמן לעצמו מצבים דומים בעתיד.

על אף רצונכם הטוב, אתם מסרסים את הילדים בכל הקשור לניהול דיאלוג בריא, כי אתם לא מאפשרים לו להיבנות בכלל. גרוע מזה - אתם מלבים את המצב ומקבעים את התבנית.

גם בטבע ריבים הם חלק מיחסים תקינים

לא יעזור לי להגיד לכם לא להתערב, כי הטיפ הזה לבדו הוא חסר ערך וגם לא תצליחו ליישם אותו. חייב לקרות לצידו תהליך מקביל בבית/בגן, שמתרכז במה כן לעשות.

אז מה כן לעשות?

לטפל בליבה

על אף שכל הילדים רבים וזה טבעי, חשוב גם להבין מה הצורך הספיציפי של הילדים שלכם, עליו יושבים הריבים החוזרים (בכל בית ולכל ילד צרכים אחרים. הכרחי להקדיש זמן ומשאבים לטובת זיקוק השאלה הזו).

לצרכים האלה צריך לתת מענה במגרש אחר, שהוא לא המריבות (דבר שכדאי לתכנן במחשבה תחילה וממש להתאמן עליו עד שיהפוך לשיגרה. אפשר בעזרת מדריכת הורים).

לא תאמינו כמה הטיפ הזה יעיל. ברוב הייעוצים שלי אני מתחילה איתו, לצד הפחתת התערבות ההורה בריבים. השניים משלימים זה את זה.

אם מדייקים בזה ומתאמנים על רגעים ביום שבהם נותנים מענה לצורך באופן הנכון - שוקטות הרבה מלחמות בבית.

גבולות - לעצמכם!

כדאי לקבוע גבולות (קודם כל לעצמכם) לגבי השאלה - מתי כן מתערבים? - לא לפני שאתם מבינים מה המטרה של כל התערבות (האם אני מתערב כדי לפתור את הבעיה, האם אני מתערב כדי ללמד משהו, האם אני מתערב כי יש מצב מסוכן, או האם אני מתערב כי לא נוח לי. לכל אחד מאלה מודל אחר של התערבות).

מה מקומו של ההורה כשהילדים רבים?

הסרת תוויות

"אפיינו מחדש" את הילדים שלכם. יש נטייה טבעית גם בגנים וגם בבתים, להדביק תוויות על ילדים ("הילד האחראי" / "הילד הביישן" / "הילדה הדומיננטית" / "הילדה הוותרנית"). הימנעו מכך ככל שאפשר ונסו לתת מקום, בשיח היומיומי, לעוד תכונות אישיותיות שיש בהם.

כשהגדרת הילד נשארת צרה ונצמדת לתכונה אחת בולטת שלו - היא מתחזקת בו את האמונה שזה כל מה שהוא. הגדרה כזו הרבה פעמים מעצבת את ההתנהגות ומקבעת אותה, באופן שקשה לשנות ככל שחולף הזמן. הקבעון ההתנהגותי הזה לפעמים יהיה עמדה קבועה שהילד מתבצר בה, בכל פעם שהוא מתעמת עם חבר/אח. התבניתיות הזו לא מאפשרת לו לבנות רפרטואר של תגובות, וחבל.

דוגמא: "ילד רגיש" לרוב יהיה הילד שבוכה בריבים ויקרא לעזרת המבוגר. ההורה או הגננת בד"כ יתערבו לטובתו, וכך מנציחים אצלו את ההרגל להישאר תלוי ולחוש קורבן. לעומת זאת, אם ההתייחסות אליו תהיה רחבה יותר מההגדרה הצרה הזו, הוא עשוי להאמין שיש ביכולתו לצאת ממצבים מורכבים בכוחות עצמו, ואכן לעשות זאת לפעמים

להגדיר מחדש את תפקידכם בעולמו של הילד

כדי לשנות את הדינמיקה המשפחתית, וכדי שהילדים יזדקקו לכם פחות בפתירת ריבים - כדאי שתשנו תחילה את התפיסה שלכם לגבי תפקידכם בזירה.

כצעד ראשון, הפנימו את הנחות היסוד האלה:

א. אתם בכלל לא צריכים לפתור מצבים, אלא להנחות אותם (אני מתכוונת להורים וגם לאנשי חינוך כאחד). מה זה אומר? בחינוך המסורתי נהוג היה לחשוב שתפקיד המבוגר הוא להיות משפך של ידע עבור הילד. לעומת זאת, בחינוך הפרוגרסיבי תפקיד המבוגר הוא להיות מתווך/מנחה, שבודק יחד עם הילד את התשובות לשאלות ולדילמות שהחיים מזמנים. העקרון הזה תקף גם לנושא היחסים.

איך עושים את זה בפועל?

הצניעו את עמדתכם כשהילדים רבים. אתם לא באמת יכולים לדעת מי צודק בויכוח בין אחים, ואתם גם לא תמיד יודעים איך לפתור קונפליקטים ביניהם (או ביניכם). וזה בסדר, כי תפקידכם הוא לא להיות המקור לתשובות האלה, אלא להיות מדריך בחיפוש אחריהן. אני נותנת לכם פטור מתפקיד השופט! במקומו, השקיעו אנרגיות בלעזור לילדים לברר בעצמם איך לצאת ממצבים. הצטרפו אליהם לחיפוש, ממש בגובה העיניים.

כל פעם שהם מבקשים מכם פתרון, החזירו את הכדור לידיהם ותנו להם תחושה שהם מסוגלים לפתור זאת בעצמם. השתמשו במשפטים אמפתיים, שנותנים לגיטימציה למה שהם מרגישים, אבל בלי לפסוק שום דבר. דוגמא: "זה נשמע ממש מעצבן. אוף. גם אני הייתי כועסת אם היו לוקחים לי. אז מה עשית?".

לוקח זמן להתאמן על הפרקטיקה הזו, אבל זה כ"כ שווה את זה! דעו שאפשר ללמוד איך לבצע אותה בסיטואציות שונות, עד שהיא תיטמע בכם.

ב. תפקידכם הוא לא רק לדאוג שהיום יסתיים בשלום, אלא לתת ערך מוסף למה שקרה בו.

זכרו שמעבר לאחריות שלכם לדאוג לשלומם של הילדים, יש לכם תפקיד חינוכי 24/7. לכן, שנייה לפני שאתם שמים סוף לריב בין הילדים באופן שרירותי, רק בשביל שיהיה שקט תעשייתי - השקיעו מחשבה באיך להשתמש בזה כבמה ללמידת כישורי חיים. לכן אל תתעצלו, אל תחפשו קיצורי דרך, ואל תחפשו דרכים למנוע קונפליקטים. להפך - כשהם קורים באופן טבעי, תנו להם להיות ונתבו אותם ללמידה.

אל תמנעו קונפליקטים, למדו את הילדים לנהל אותם נכון

יש עוד המון דברים ששווה לחשוב עליהם בואכם לטפל ביחסים בין אחים, ובתפקיד שלכם בתמונה. הנה כמה מהנושאים שעולים בד"כ בשיחות ייעוץ בנושא הזה;

מה ההבדל בין הלשנה לדיווח?

איך מייצרים שיח על רגשות בבית ככלי לפתירת בעיות?

איך יודעים שהריבים שיש אצלכם בבית הם נורמליים, או שמא הם מצביעים על קושי של אחד הילדים אשר דורש התערבות מיוחדת?

מה עושים כשהילדים רבים ברכב בזמן נסיעה, או באירוע בו לא ממש אפשרי להקדיש זמן לחינוך?

האם כדאי להעניש כשאחד הילדים מרביץ?

מה ההבדל בין להפריד ובין להתערב?

ועוד כ"כ הרבה שאלות שחשוב לשאול.

על רובן המכריע אפשר למצוא תשובות, אבל חשוב מזה הוא פשוט להרהר בהן. כי לרוב, אנחנו אמנם פועלים על טייס אוטומטי, אבל זה לא כי אנחנו לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתנו על זה מספיק את הדעת.