פורסם ב"הארץ"- מוצץ הוא כלי הרגעה יעיל לתינוקות ולפעוטות, שקונה שקט גם להוריהם. הבעיה היא שמאוד קשה להיפרד ממנו בבוא העת. איך יודעים מתי זה הזמן לגמול את הילדים, והאם בכלל עדיף בלעדיו מלכתחילה?
פסיכולוגים רבים ציינו במשנתם את חשיבותו של האזור האוראלי (הפה) בהתפתחות האדם;
פרויד אפיין את ראשית חיו של התינוק כשלב שבו הפה הוא החלק הארוגני העיקרי. דרכו תינוק יונק לשובע, וגם מתנחם בזכות פעולת המציצה. בעצם, באמצעות פיו תינוק בא על סיפוקו בכל המובנים וחש הנאה ורגיעה.
פיאז'ה תיאר את השלב הראשון בהתפתחות התינוק כשלב חקר, בו בתינוק בודק חפצים ומרקמים דרך פיו.
אריקסון דיבר על השלב בו התינוק רוכש אמון בעולם, וגפ בו האזור האוראלי דומיננטי מאוד.
מוסכם כי הפה ופעולת היניקה הרפלקטיבית שכל תינוק בריא יודע לעשות - הם אכן דומיננטיים מאוד מבחינה פזיולוגית ופסיכולוגית.
למה?
יניקה מאפשרת לתינוק לינוק חלב ובכך היא הכרחית להישרדותו כמובן. אבל מעבר לזה יש לה גם אפקט מרגיע ממש חזק, וזאת בזכות ההורמונים המופרשים כששרירי הפה והלסת מוצצים.
זה קורה עוד לפני הלידה! יש תינוקות שנראים מצולמים באולטרה-סאונד כבר מוצצים אצבע, וזאת משום שאזור הפה מתפתח מוקדם מאוד ברחם והוא הראשון שמגיב למגע.
ההשפעה האדירה שיש לפעולת המציצה היצרית הזו - היא מה שהופך את השימוש במוצץ לכ"כ משמעותי עבור תינוקות ופעוטות. הוא מרגיע אותם, הם מרגישים בטוחים ונינוחים בעזרתו, ומצליחים לווסת את עצמם בעיתות לחץ, עייפות, פחד או טרדה.
הבעיה היא שהשימוש במוצץ הופך עם הזמן להרגל (פזיולוגי ופסיכולוגי) שדומה להתמכרות, ולכן לפרידה ממנו קוראים "גמילה".
יהיו שיגידו שהתלות בעזר חיצוני לצורך ויסות - היא גרועה עבור תינוק, אך לא אני.
חשוב בעיניי לזכור שלתינוקות צעירים אין את היכולת לנהל את רגשותיהם בעצמם. בהתחלה הם זקוקים להורה כדי לעשות זאת, עד שהם מתבגרים בהדרגה ולומדים לאזן את עצמם. בדרך לעצמאות הזו - כדאי שיעזרו בחפץ כמו מוצץ, שאותו הם יכולים לקחת בעצמם, ולנייד אותו איתם בקלות. המוצץ הוא למעשה סוג של חפץ מעבר, שמחבר בין הויסות בעזרת ההורה, לויסות העצמי ללא תלות בכלום.
מתי גומלים, אם בכלל?
תנאי בסיסי להצליח להיפרד מהמוצץ הוא שתהיה לפעוט יכולת לנהל את רגשותיו בדרכים נוספות מלבד המוצץ. ילד בן שלוש למשל, שיודע להביע את עצמו במילים ולהתנחם במגע - יוכל להשתמש בכלים אלה במקום המוצץ. זה לא אומר שיהיה לו קל לוותר על "החבר הממכר" , אבל הוא יהיה יותר מוכן לזה מאשר תינוק בן שנה.
בסביבות גיל שנתיים-שנתיים וחצי, פוחת הדחף האוראלי, ומשתכללים דרכי ההבעה וניהול הרגשות אצל רוב הילדים. זו הסיבה שבטווח גילים זה גומלים הרבה פעוטות ממוצץ.
עניין הגיל הוא לא כזה וראה וקדש. גיל הוא רק אומדן, אליו יש להתייחס בערבון מוגבל.
כשאתם מתלבטים מתי לגמול את הילד ממוצץ קחו בחשבון עוד כמה פרמטרים. לדוגמא:
האם הילד פנוי רגשית עכשיו להתמודד עם הקושי שכרוך בגמילה? אם יש אתגרים נוספים משמעותיים בחיו של הפעוט בשלב זה - כדאי להתחשב בהם ולשקול להרחיק את הגמילה מהם, אם אפשר. דוגמאות לאתגרים שיש בהם פוטנציאל למשבר: מעבר דירה, כניסה לגן חדש, לידת אח חדש, שינוי משמעותי בהרגלי השינה, חולי, וכיו"ב.
האם הוא מאמין ביכולותיו? וחשוב מזה - האם אתם מאמינים בו? שיהיה ברור - ידרשו כוחות נפש רבים כדי לנצח את הגעגוע למוצץ. עלולים להיות כמה לילות קשים של בכי קורע לב, ואולי אפילו התקפי זעם שנראים ממש כמו "קריז". כדי לצלוח אותם ילד צריך להרגיש שהוא מסוגל לכך. ילדים אומדים את יכולותיהם באמצעות החוויות שהם חווים בחיים, וגם דרך העיניים שלנו. אז אם אנחנו נאמין בחוסנן, ונזכיר להם כמה הם חזקים - הם יאמינו לזה ויצלחו את האתגר. אבל אם אתם מרגישים שילדכם חסר ביטחון, שהערך העצמי שלו נמוך, שקשה לו לדחות סיפוקים, ואתם לא מתורגלים באיך להעצים אותו - חכו עם הגמילה. עבדו על הדברים האלה קודם, ורק אז גשו למלאכת הגמילה מהמוצץ.
מה באמת חשוב לכם? כשרופאי שיניים ממליצים על גיל גמילה מסויים, הם מתחשבים בנזק שהמוצץ עושה לשיניים. אבל אולי לכם זה לא כ"כ חשוב.יש הורים שמעדיפים לחסוך סכום כסף לטיפול אורדטודנטי לתיקון הנזק העתידי, תמורת שקט בהווה, וזה בסדר. אחרים, שחשובה להם עצמאות הילד וניתוק התלות - יתעדפו את הערכים האלה לפני אחרים, ויבחרו לגמול מוקדם יותר מהממוצע. שני המצבים ממש תקינים. זה עניין של בחירה והיא שלכם.
היו נאמנים למה שחשוב לכם, ולהכרות שלכם עם ילדכם הפרטי. לפי זה החליטו מתי אצלכם נפרדים מהמוצץ.
שדרו לילדים המון ביטחון בכוחות שלהם לצלוח את הגמילה, וגלו אמפתיה כלפי הקושי שבתהליך. זה באמת באמת קשה להם!
הציעו חלופות לעזר כשהילד ממש רוצה מוצץ (חיבוק, נשכנים, הסחות דעת).
התייעצו עם גורם מקצועי כדי להחליט כמה מדורג כדאי לעשות את הפרידה מהמוצץ במקרה שלכם.
ואל תיבהלו אם אחרי שתתחילו - תתחרטו. נכון שלא כדאי ללכת אחורה ברוב המקרים, אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולפעמים רק אחרי שמכריזים על גמילה מהמוצץ - מגלים כמה שזה היה בטיימינג גרוע. מותר לכם לחזור בכם אם זה נעשה בצורה מושכלת, ואם זה מתווך נכון לילד (כי חשוב שלא יחווה את זה זה ככישלון).
והכי הכי חשוב - שלא תפעלו על טייס אוטומטי לפי הנורמה, אל תתנו על זה קודם את הדעת.
