ילדים בגיל הרך סובלים מהרבה פחדים שכיחים (מפלצות, חושך, ליצנים), ובימים טרופים אלה - נוסף להם גם הפחד הבטחוני. מרוב רצון להרחיק מהם את המחשבות המפחידות, הורים נוטים לדחוק את הפחדים באמצעות משפטים שחוטאים למטרה. כך תעשו זאת נכון.
כתבה שעלתה ב"הארץ" - לינק אליה כאן
כולם מפחדים לפעמים, וזה לא דבר רע. למעשה, פחד ביסודו הוא תגובה הישרדותית שנועדה לשמור אותנו דרוכים מפני סכנות. אילו לא היינו מפחדים להיפגע מהטילים - לא היינו נשמעים להוראות פיקוד העורף, לא היינו מגיבים לאזעקות ולא היינו רצים עם ילדינו למקלטים.
הבעיה עם פחדים של ילדים היא שיש הרבה מהם, ושהורים מוצאים את עצמם אבודים מולם. בעיקר כשזה מפריע לשינה, ובעיקר כשגם אנחנו בעצמנו חרדים.
בגלל שאנחנו מבוגרים, אנחנו יודעים שאין באמת מפלצות או דרקונים. ברור לנו שחלומות רעים הם רק בראש של החולמים, ושהחושך לא באמת מסוכן. אנחנו מבינים את זה הודות לוותק שלנו בעולם, בו למדנו את ההבדל בין דמיון למציאות ובין מסוכן לבטוח. אבל בחשיבה הילדית כל אלה לא ברורים מאליהם. כשהם פוחדים מהדברים האלה, זה אמיתי מבחינתם בדיוק כמו שהם מפחדים ממלחמה. בשני המקרים הפחד הוא אותנטי ולכן לא יעזור אם נגיד להם שאין ממה לפחד, כי מבחינתם דווקא יש. וותרו מראש על השכנוע המיותר הזה, והחליפו את התגובות הישנות באחרות יעילות יותר. הנה כמה עצות:
הימנעו מיצירת תווית "פחדן"
יש ילדים שנבהלים מיותר דברים ונלחצים בקלות רבה יותר מאחרים. אלה לרוב הילדים שיאטמו אזניים מיד בהישמע אזעקה ויבחינו ברגישות למבט הלחוץ של ההורה בדרך לממ"ד. מבוגרים נוטים לתייג ילדים כאלה כ"פחדנים", כותרת שמלווה אותם כמו ענן לכל מקום עד בגרותם. קל לשכוח שלפעמים מדובר בפחדים זמניים, שהם חלק אינטגרלי מהתפתחות תקינה, והם עשויים לחלוף אם לא תעשו מהם יותר ממה שהם (פחד מפרידות, או מתחפושות למשל). אולי הילד שלכם יותר רגיש לשינויים, ולכן מגיב חזק לרעשים, אורות, צבעים או פרצופים חדשים. אבל גם יתכן שמדובר במקרה שכיח של חרדת זרים חולפת, פחד מחושך האופייני לגיל צעיר, או בהלה מליצנים, שנפוצה בעיקר כשההפרדה בין דמיון למציאות עדיין מטושטשת. אל תמהרו לשייך לילד תכונות שטרם התקבעו באופיו, ובכל הנוגע לפחד - זכרו שהוא הרבה פעמים זמני בלבד, או משוייך לסיטואציה חריגה כמו זו שכולנו חווים כעת.
אל תזלזלו בפחד. מבחינת הילד יש באמת מפלצת בארון
ממרום שנותינו אנחנו מבינים מה הוא גורם מאיים שיש להיזהר מפניו ומה לא. ילדים צעירים טרם מפרידים בין אלה ובין גורמים שהדמיון שלהם מייצר. כבדו את הפער הזה ואל תלעגו להם, כי כשאתם מדברים דברי תוכחה ופונים להיגיון של ילדיכם אתם למעשה מייצרים אצלם פרדוקס - הם מבינים למה נדרש מהם לא לפחד, אבל לא יכולים אחרת. הם מאמינים בכל ליבם שיש דרקון בלתי נראה בתיק שלהם ולא משנה מה תגידו. כל פקפוק באמיתה הזו משאיר אותם מתוסכלים וחסרי אונים. לכן קבלו את הפחד בהבנה. באשר לפחדים המוחשיים יותר כמו פחד מקולות ה-"צבע האדום" והנהירה למקלטים - על אחת כמה וכמה חשוב לא להתכחש לנסיבות המבהילות (אם כי רצוי בהחלט להשרות אוירה נינוחה כדי להתגבר עליהן).
בקשו להכיר את מושא הפחד
אם הילדה מפחדת ממשהו דמיוני, אפשר לצייר אותו, לשאול איך הוא נראה, בן כמה הוא ולמי הוא דומה. השיח הופך את האבסטרקטי למוחשי, את המסתורי למוכר, ולכן גם לפחות מאיים.
אם הילד מפחד מההליכה לממ"ד אפשר לשאול אותו מה בזה בדיוק מפחיד אותו. אם זה קול האזעקה אפשר לדבר על רעיונות לסבול ממנה פחות (אזניות עם שיר כיפי? לאטום אזניים חזק חזק?), לא לפני שנסכים איתו שהיא אכן מטרידה אבל יעילה כי היא מסמנת לנו ללכת לחדר מוגן. שימו לב - לרוב, ילדים בגיל הרך לא יתארו לכם שהם פוחדים למות, כי הם לא מבינים לגמרי מה זה אומר להיות מת. הם כן יפחדו מהפחד שלנו. לכן היו ערים לאופן שבו אתם מתווכים להם את המתרחש. הם מפרשים אירועים דרכינו.
התייחסו לעניין בפרופורציות
יש מצבים בהורות שבהם העיסוק בקושי מסויים הופך להיות הנושא עצמו. תשומת הלב שילד מקבל מהטיפול סביבו עשויה לפעמים להפוך להיות הסיבה שבגללה הוא ממשיך לייצר עניין כלשהו. את זה אנחנו לא רוצים. לכן, מומלץ למנן את ההתייחסות שלנו לדברים. גם כאן, עם כל הכבוד לפחדים וללגיטימציה שיש להעניק להם - שימו גבול גם להתעסקות הזאת. אם יש לילד נטייה לפתח שיחות עומק תדירות על הפחדים שלו, אל תהססו להשיב לפעמים במשפט ברוח "אני מבינה שאתה פוחד. זה בסדר לפחד. אני איתך", ובזה לסגור את הדיון. עשו מודלינג: כשאתם בעצמכם בטעות מגיבים בבהלה חסרת שליטה לקול האזעקה בנוכחות הילדים, אפשר אח"כ לנרמל את זה ולהגיד "יא, איך נבהלתי מקודם. אני לא רגילה לזה פשוט…" ולהמשיך הלאה.
חזקו את תחושת היכולת של ילדיכם
משפטים כמו "אני מאמינה בכוחות שיש בך" / "אני בטוחה שנצליח ביחד להתגבר על הרעש המטריד" - יעצימו את הילדים ויגרמו להם להאמין שהם יכולים להתמודד עם הפחד, במיוחד אם נאמרים בטון באמת מרגיע. באימרה הזו אין הכוונה לשלוח את הילדים מכם ולהשאיר אותם אבודים עם החששות שלהם. אולי הם יצטרכו סיוע במציאת הכוחות שבהם, אז מובן שכדאי לעזור להם, אבל בו בזמן השאירו אצלם את עיקר האחריות על ההתמודדות. חיזוק תחושת יכולת של ילדים הוא דבר שחשוב לעשות לא רק בהקשר של פחדים, אלא באופן כללי. יש הדרכות הורים בהן אפשר ללמוד איך עושים זאת בתחומי החיים השונים.
היו יצירתיים
אפשר לחשוב ביחד עם הילדים על כל מיני דרכים להתמודד עם פחד. השיח על זה בעצמו משדר התייחסות מכבדת לנושא, שזה כבר מנחם, ומעבר לכך באמצעות החשיבה המשותפת ממש אפשר להגיע לפתרונות. הם אולי יראו לכם מטופשים אבל זה רק כי אתם מבוגרים מדי. המצאה כמו "ספריי-קסם" יכולה להציל ילדים ממפלצות פחדניות ובלתי נראות. גם קריאת ספרים מתאימים יכולה לעזור. אפשר ליצור תיק עם משחקים ונשנושים בריאים לשעת הכניסה למקלט כדי להנעים אותה, ולתת לילד תפקיד בדרך לשם כדי שיהיה מרוכז במשהו ולא יחוש חסר אונים ("כשתהיה אזעקה אתה אחראי על הפנס").
מרוב רצון להוציא לילדים מהראש את המחשבות המפחידות, אנחנו נוטים לדחות אותן במשפטים הגיוניים או מגוננים מדי עד כדי הכחשת הנסיבות. שכחנו שפחד הוא בעצם רגש לגיטימי שצריך ללמוד איך להתמודד איתו, ועל ההורים לעזור לילדיהם לעשות זאת. אל תגידו להם שאין ממה לפחד, עדיף שתתנהגו את זה. שדרו ביטחון, רוגע ושליטה ככל שאפשר, ובחרו בקפידה את התגובות שלכם. רק אל תפעלו על טייס אוטומטי. אתם יכולים אחרת, פשוט עוד לא נתתם על זה מספיק את הדעת.
הכתבה כםי שעלתה לאויר ב"הארץ": כאן
