Educational approach_300x.png

כתבות ומאמרים

Babys_1_300x.png
parents_300x.png
Diapers_1_300x.png
Sleep_1_300x.png

הורות מודרנית - אליה וקוץ בה

"הנסיך" שלכם מנהל אתכם? הגיע הזמן שתציבו גבולות. יום זכויות הילד מזמין דיון - האם לצד הזכויות יש גם חובות? האם הצבת גבולות לילדים היא פגיעה בכבודם? ואיך אלו מעצבים את ההורות בחיים המודרניים, המקדשים את מעמדו של הילד. קצת יותר מדי לטעמי (כתבה שפורסמה במקור ב"הארץ" בפינה שלי "הרהורים וילדים")


ב- נובמבר 1989 אימצה עצרת האו"ם את נוסח "האמנה לזכויות הילד". מאז היא נכנסה לתוקף בהרבה מדינות, בינהן - ישראל. השנה אנחנו מציינים 31 שנים לאירוע החשוב הזה, שמסמל שינוי תפיסתי משמעותי בכל הנוגע לילדים ונוער, ובכך - גם לפני החינוך.


פעם ילד נתפס כאובייקט. הוא לא היה נחשב אדם ובטח שלא בעל זכויות אלא חובות בלבד. צרכיו לא נשמעו, לדעותיו לא היה מקום וכל שהיה עליו לעשות הוא לציית למבוגר.

כל האמצעים היו כשרים כדי למשמע ילדים, כולל אלימות והשפלות, עד שהחוק עצר את זה, וטוב שכך. כי עם כל הכבוד לחינוך - צריך להתחשב בנפש הילד, דבר שלא באמת נלקח בחשבון בעבר.


בעשורים האחרונים האוטוקרטיה המשפחתית התחלפה בדמוקרטיה, ואת התפיסה האדונית החליפה מתירנות היתר. כל זה עיצב את ההורות המודרנית, שהיא קשה ומורכבת בהרבה מההורות של פעם.



שום קיצון הוא לא טוב בחינוך


בעוד שמבנה המשפחה הישן היה מאוד ברור ומסודר - זה של ימינו יותר דומה לאנרכיה. הורים רבים מוצאים את עצמם מבולבלים כיום וחסרי אמצעים כי מצד אחד הם רוצים לגדל ילדים מאושרים, לא מפוחדים, בעלי ערך עצמי ובעלי ביטחון. אבל מצד שני אין להם מושג איך לעשות זאת בלי להשתמש בשיטות חינוך מיושנות ומאיימות. מה שקרה בגלל זה בהרבה בתים הוא שהסמכותיות ההורית התבטלה קליל, והועברה לילי הילדים:


"הנסיך שלי" לא נותן לי להיכנס הביתה בלי מתנה. היא לא מוכנה להירדם בלי שאלטף אותה במשך שעה וחצי.

בן ה-3 מרביץ לי כשאני מסרבת להיענות לרצונו.


עברנו מקיצון אחד לקיצון אחר ובכלל לא לזה התכוון המשורר!


ילדים כיום לא מושפלים אבל ההורים שלהם כן.

ומילא אנחנו, אבל זה רע גם להם.


אם נמשיך בקו הזה אנחנו נזיק להם. נגדל עוד ועוד דורות של ילדים חצופים, מפונקים, מרדנים, שקשה להם להשתלב בחברה, לנהל יחסים ולכבד כללים כשצריך.


ילדים לא יכולים לנהל את העולם. הם גם לא באמת רוצים בזה.


ילדים צריכים להרגיש מוכלים ע"י מישהו חזק ומשמעותי , ובכך אני לא מתכוונת לשליט שמשפיל או מפחיד אותם, אלא לדמות סמכותית ויציבה שתהיה להם משענת. איזושהי דמות שתחזיק אותם כשיפלו, ודרכה הם ילמדו להכיל את עצמם.


כשההורים הם חלשים מול הילד, נותנים לו לקבוע את הטון בכל סוגייה ומילתם לא שווה בעיניו - הוא מבין שאין דבר חזק יותר ממנו בעולם. זוהי לא מחשבה מעצימה אלא מפחידה מאוד.

כולנו, וגם ילדים, רוצים שמישהו ישמור עלינו. זה מוכרח להיות מישהו שאפשר לסמוך עליו. על מי אפשר לסמוך? על מי שמתכוון למה שהוא אומר. אדם שאנחנו תופסים אותו כחזק, עקבי ואחראי .


אבל כשאתם נכנעים לכל עימות שיש ביחסים עם ילדים, ומתקפלים בכל פעם שהם קצת בודקים גבולות - אתם מציירים להם דמות הורה חלש. ואז המחשבה שעוברת להם בראש היא "אם אני יכול עליו אז מי ישמור עליי?"


גבול הוא לא ערך, אלא כלי שחשוב לעשות בו שימוש נבון

לא מציבים גבול כדי להציב גבול, אלא כדי להעביר ערך שחשוב לכם כהורים.


יש מקרים בהם הדרך להנכיח ערך, היא ע"י איסורים והגבלות. למשל:

"אסור לחצות כביש לבד" = איסורים שנגזרים מערך הבטיחות.

"לא מרביצים לאמא" = הגבלות שנגזרות מערך הכבוד לאחרים.

"לא אוכלים יותר מממתק אחד ביום" = מגבלה שמשרתת את ערך הבריאות.


ויש מקרים שבהם אפשר להעביר ערך, בלי שזה יתקשר לגבולות. למשל:

"אתה יכול לבחור אם ללבוש את החולצה האדומה או הירוקה" = העצמה.

"קניתי לך נעליים עם סקוצ'ים במקום עם שרוכים, כדי שתוכל לנעול אותם בעצמך" = עידוד עצמאות.