התנהגויות שהכי מעצבנות אתכם אצל ילדיכם הן דווקא אלו שאתם מחזקים מבלי לשים לב. הנה כמה דוגמאות שיעזרו לכם לעשות שינוי ולשים להן סוף או לפחות לשנות משהו קטן בהתנהלות שלכם מולם
יש לכם ילד בגיל הרך? בטוח תוכלו להעיד על לפחות שני הרגלים רעים או התנהגויות מרגיזות שיש לילד, ושאתם חולמים לשנות אותן. אצל חלקכם זה נוגע להרגלי השינה שלו, דבר שמשפיע על אופי הלילות של המשפחה כולה. אצל אחרים זה הרגל תזונתי שיש לילד והיתם אולי רוצים לשנות. זו גם יכולה להיות איזשהי התנהלות חברתית שלו שמרגיזה אתכם, או אפילו התגובות שלו במצבי תסכול.
לא משנה נושא, בטוח יצא לכם לנסות להילחם בהתנהגויות לא-רצויות של ילדכם, ולתהות מה יעצור אותן. בעודכם שורפים כ"כ הרבה אנרגיה ועצבים על זה, יכול מאוד להיות שאתם מפספסים עניין רציני- אולי משהו שאתם בעצמכם עושים הוא זה שיוצר את ההרגל ואף משמר אותו עד עכשיו?
תגובות של הורים לקושי עם הילדים:
הורים אוהבים לנאום. הם מסבירים לילד במילים מדוע מה שהוא עושה צריך להשתנות, ומצפים שזה יתקן הכל. לא כך הדברים עובדים אצל ילדים. הם לא לומדים ממילים בלבד.
יש הורים שכבר הבינו את זה, ומה עשו עם התובנה? התחילו להעניש. כי ככה הם יתקפו את המילים במעשים כביכול. הם בטוחים שאם יגרמו לילד לחוש מופסד הוא יבין שעליו לציית להורה וכך יווצר שינוי.
גם הורים אלה מתבדים ומגיעים להדרכות הורים כדי ללמוד כלים מתקדמים יותר שיעבדו.
הורים אחרים מעדיפים להתעלם מהתנהגות מסויימת במחשבה שכך היא תיכחד.
ויש כאלה שמשתמשים בחיזוקים חיוביים, אבל משום מה כל אלה לא תמיד מצליחים ליצור שינוי קבוע.
אולי זה כי כולם עסוקים מדי בלתקן את הילד במקום לבחון לרגע את הדבשת של עצמם?
אני מוצאת שהרבה מההרגלים של ילדים נוצרו דווקא ע"י הוריהם, אותם אלה שעכשיו רוצים ליצור שינוי. האבסורד הוא שבלי לשים לב אתם ממשיכים לעשות משהו שמנציח את הבעיה ומפריע לכם לפתור אותה.
החדשות הטובות הן שכפי שבידכם היה הכוח להשריש הרגל ישן - ביכולתכם גם לשנות אותו. הנה כמה דוגמאות להתנהגויות כאלה, והצעות לפעולות שיפסיקו אותן:
1. התבכיינות
יש ילדים שרגילים לבכות מיד כשצריכים משהו, וזו הפכה להיות דרכם לבקש עזרה או להביע אי שביעות רצון ממצב מסויים. מכירים את זה? אני כמובן לא מדברת על גיל צעיר מדי, בו הילד עדיין לא וורבאלי מספיק והוא בוכה כי זו דרכו היחידה להביע תסכול.
ילד בריא ומפותח שמסוגל לדבר, אבל בוחר לבכות בכל מצב, לרוב עושה זאת כי משתלם לו. כי מישהו נענה להתנהגות הזו וממהר לרצות אותו למען יפסיק ליילל. זו סיבה טובה עבורו להמשיך לעשות זאת.
מותר לבכות ואפילו צריך לפעמים, אבל כשלא מדובר בבכי אמיתי אלא בכזה שהפך לכלי - הורים מתרגזים ובצדק. הבעיה היא שכדי להשתיק את הילד הם מיד נותנים לו את אשר רצה (ועל הדרך ממלמלים "אתה רואה? לא צריך לבכות"). הם משיגים שקט זמני אמנם אבל הילד החכם רושם את החוויה הזו כהצלחה. למה שלא יעשה זאת שוב? כי ביקשתם? הצחקתם אותו. אתם הרי מוכיחים לו שוב ושוב שכדאי להמשיך בדיוק כך.
אם אתם רוצים להפסיק ההתנהגות הזו - התנהגו אחרת בעצמכם. הסבירו פעם אחת שמעכשיו אתם לא מצייתים להתבכיינות אלא למילים ברורות.
הקושי הוא לקיים את ההבטחה הזו.
דעו, שהילד יבדוק את רצינותכם ויגביר את הדציבלים בפעם הבאה שירצה לבקש את עזרתכם. אך זיכרו שעליכם לייצר שינוי. אל תכעסו, כי כעס הוא מתן תשומת לב מיוחדת. אמנם שלילית אך מאד טוטאלית.
היו אדיבים כלפיו וענייניים, ובקשו שיסביר עצמו במילים. כשיעשה כך - עזרו לו. עקביות ונחישות לצד אמפתיה חשובות כאן כדי להצליח.
2. אכילה רגשית
כשהילדים היו קטנים הכרחתם אותם לגמור מהצלחת. כשהם למדו ללכת רדפתם אחריהם עם חטיפים ופירות כדי שיאכלו משהו כי "לא אכלו טוב" בארוחה. כשהגיעה שעת הארוחה הבאה הם לא היו רעבים מספיק אז הושבתם אותם מול מסך ושיחקתם ב"אווירון" כדי שיסכימו לקחת כמה ביסים בהיסח דעת.
כעת התלמיד עלה על מורו. הם מנשנשים מול הטלוויזיה (בדיוק כמוכם), לא מתוך רעב ומזיקים לבריאותם, מוסיפים לצלחת כמויות גדולות מדי ולא יודעים לזהות שובע. ממי הם למדו את כל זה?...
אני מציעה להפסיק לרדות בהם על כך (יש אגב מחקרים שמלמדים כי התעסקות יתר בנושא התזונה מייצרת הפרעות אכילה). התחילו להוות להם דוגמה אישית טובה, הקפידו להגיש ארוחות בריאות בזמנים קבועים, ורדו מהם.
3. הרדמה רק על הידיים, עד גיל מאוחר
הורים רוצים ללמד את הפעוט שלהם להיגמל מההרגל הזה, אבל בו זמנית ממשיכים לתחזק את המצב הקיים. הם מרדימים את ילדם כל לילה על הידיים, ומתלוננים על קיומו של ההרגל הרע הזה.
אבל איך ילמד אחרת אם לא מאפשרים לו בכלל?
אני לא קוראת לכם להשאיר את הפעוט עזוב בחדרו בוכה עד שנרדם, חלילה. יש דרכים רבות אחרות ללמד ילדים הרדמות עצמאית, ואותן יש לברור באחריות ובהתאם לגיל הילד, לצרכיו, להרכב המשפחתי, ולאופי ההורים. אך בכל המקרים יש להפנים תחילה שכדי להיגמל מהידיים צריך לא להציע אותן.
4. פחד להתרחק מההורים
זה מתחיל חמוד, אופייני לשלבי ההתפתחות התינוקיים, כשהפעוט מחפש אתכם בעיניים ואפילו בוכה כשאתם מתרחקים ממנו. זה שכיח כשהוא צעיר ובוחן את אמינות העולם, לא בוטח בזרים, וחרד שינטש. בזמנים מסויימים באמת נדרש מכם כהורים להיות פיזית בקרבתו כדי להוות לו תחנת בטחון.
גם כשהוא לא דורש זאת מצופה מהורה אחראי להיות בסביבת ילדו הפעוט ולשמור שלא ירוץ לכביש, יפול ממקום גבוה או יבלע משהו מסוכן. הבעיה היא שלפעמים ההורה מתרגל לגונן כל כך עד שהוא משדר לילדו, במשך שנים, מסר הפוך - במקום לשדר ביטחון הוא משדר חרדה.
ילד שהתרגל לשמוע "תיזהר"/"חכה לי"/"לאט לאט"/"רגע"/"תן לי יד", יחווה את העולם כמקום למסוכן ויפחד לחקור אותו. הוא יחפש תמיד את מבט הוריו המאשר שהכל תקין וללא נוכחותם הוא יחוש אבוד וקפוא. גם משפטים כמו "אל תפחד" או "הכל בסדר" שנאמרים בטון מלחיץ לא באמת מסיבים בטחון אלא את ההפך הגמור. תפקידנו לנסוך בילד תחושת יכולת, מסוגלות, תעוזה וסקרנות. את אלה מכבה ההורה המגונן אפילו שהוא מתכוון לחזק את ילדו.
שחררו. התחילו בהדרגה: בחרו מקומות בטוחים בהם ברור לכם שלא נשקפת לו סכנה גם אם יתרחק מכם קלות. תנו לו לצעוד שם בלי להציע ליווי, וכשהוא מביט בכם תגידו לו "אני סומך עליך, רוץ. אני פה".
הישארו בטווח ראייה אבל הגדילו לאט לאט את רדיוס השהייה שלכם סביבו. אם בחרתם בכל זאת להישאר צמודים נסו לפחות לא להחזיק לו ידיים שלא לצורך, כך שלפחות זרועותיו יהיו פנויות לחקר.
קל יותר לשנות משהו בנו מאשר במישהו אחר, וילדים ממילא מגיבים להתהגויות ההורה באופן טבעי. אם כך, דיינו אם נעבוד על ההתנהלות שלנו. השאר כנראה יתקדם משם. אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זה לא כי אתם לא יכולים אחרת אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.
