באחת הכתבות הקודמות שלי יצאתי נגד ענישת ילדים. הורים רבים הסכימו איתי ואף התגאו בכך שהם דוגלים במתן פרסים על התנהגות טובה במקום זאת. הבעיה היא שהם לא שמו לב שעונש ופרס הם שני צדדים של אותה מטבע. עם שניהם יש לי בעיה.

כתבה שפורסמה ב"הארץ". הנה גרסתה המקורית

הרבה אנשים חושבים שאסטרטגית הפרסים היא יעילה. אם החולדה של סקינר למדה ללחוץ על מתג כדי לקבל מזון, למה שמתכונת דומה לא תעבוד עם הילדים שלנו? נחלק להם חיזוקים חומריים על התנהגויות שנרצה לעודד, ונקבל ילדים צייתנים (אגב, האם זה מה שתאחלו להם להיות? אני לא).

אני מגנה את התורה הזו. אני חושבת שאנחנו מספרים לעצמנו כמה היא טובה רק כי קל מאד למבוגר לבצע את חלקו בה. במקום להתעסק בליבת החינוך, כל שעליו לעשות הוא לרכוש כמה שוקולדים או עפרונות צבעוניים ולהעניק אותם לילדו כשמתנהג יפה. לפעמים זה אפילו מצליח לרגע, אז קשה לראות את הבעיתיות שבזה. מה גם שרובנו גדלנו כך בעצמנו ולכן השיטה מרגישה לנו מוכרת ויעילה.

המציאות מוכיחה (וגם מחקרים) שלרוב פרסים לא עובדים לאורך זמן (בעצם הם אולי עובדים על המבוגר המעניש, ונותנים לו אשלייה של שליטה).

מדיניות של תגמולים בבית הרבה פעמים יוצרת אנטיגוניזם מצד הילדים. זאת משום שפרסים קוראים לריצוי וציות, שהם ההפך ממה שילד צריך.

פגיעה בטיב היחסים עם הילדים בגלל פרסים ועונשים היא מחיר גבוה מדי לטעמי.

כשמצ'פרים ילדים על היותם מנומסים/ חולקים חפצים/ משתפים פעולה/ מגישים עזרה/ מכבדים סמכות - אנחנו מכבים את הנטייה הטבעית שלהם לרצות לעשות זאת מהסיבות הנכונות, מסבירה הפסיכולוגית אריקה רייסצ'ר .

ילדים אמורים לעשות דברים כי צריך לעשות אותם, או כי מקובל לעשות אותם בחברה בה הם חיים ולא כי זה יניב להם פרס.

זה המסר שצריך לעבור בעיניי וכל שינוי שלו מעוות את המציאות. למשל, לתת גלידה לילד בגלל שהוא עזר לחבר יקלקל לדעתי את כל עקרונות העזרה ההדדית . הרי אף אחד בעולם לא עוזר לאנשים בשביל לקבל דברי מתיקה.

עושים זאת כי העזרה מעלה את תחושת הערך, או כי זה מביא חיוך נעים מהחבר הנעזר. תפקיד המבוגר לכוון את הילד לשים לב לרווחים הנלווים הללו, ולא להתמקד בתמורה החומרית. מילא אם היא הייתה מועילה. אבל היא לא, ולפעמים אף מזיקה.

אני לא אומרת שכל הפרסים לא יעילים. יכול להיות שלחלקכם זה מצליח והמטרה מושגת (אם כי אופתע לשמוע שלטווח ארוך).

הכרתי זוג הורים שילדתם הורגלה לקבל שקית קטנה של סוכריות קופצות בכל פעם שהיא מסכימה לסדר את הצעצועים שלה. זה עבד להם זמן מה והעימותים סביב נושא הסידור פחתו. ערב אחד נתבקשה הקטנה לסדר את חדרה, אבל דקה אחרי שהתחילה את המלאכה ניגשה לאמה ואמרה לה : "אין לי כח להמשיך. תסדרי את ואני אתן לך חצי מהסוכריות שלי". הם פנו אליי להדרכת הורים יום למחרת…

פרופסור דן איראלי, מספר על התנסותו האישית כמרצה באוניברסיטה שבה פיתחו מודל תגמול למרצים, כשהמטרה היא לעודד אותם לעמוד בדרישות ההוראה. המודל עבד בשיטת צבירת נקודות לפי מספר קריטריונים. כשהפרופ' הבין איך עובדת השיטה הוא מצא את עצמו מתעסק באיך להרוויח מקסימום נקודות במינימום מאמץ וגם הצליח לעשות זאת. יצא שבפועל הוא העביר פחות שיעורים פרונטליים ועדיין תוגמל, כך שבמבחן התוצאה השיטה הורידה את המוטיבציה לעשייה, במקום להעלות אותה.

ניסוי נוסף שהוא מספר עליו בדק את אפקטיביות הענישה (שהיא כאמור בעיניי מקבילה לתגמול בפרסים, אלפי קוהן כתב ספר שלם על כך). בדקו שם האם עונש כספי להורים שמאחרים לאסוף את ילדיהם מהגן, יפסיק את התופעה. להפתעת החוקרים התוצאות הוכיחו את ההפך הגמור! הורים בחרו לשלם את הקנס ולאחר יותר! לפני שאיחרו תוקצב, המאחרים חשו אי נעימות (לגיטימית) מול צוות הגן וזה דירבן אותם להשתדל להגיע בזמן (למרות שאיחרו לפעמים). אך מאז שמחיר האיחור הפך לחומרי ומוסדר - הוסרה מעל ההורים תחושת המבוכה החברתית, והם פשוט בחרו לשלם במקום למהר לגן. קל יותר.

שני הניסויים מתארים את כוחה של חשיבה מסחרית אשר לעיתים מבטלת נורמות חברתיות. זה בדיוק מה שלא רוצים להשיג בחינוך ילדינו, ולכן אני נגד שימוש בפרסים ועונשים.

בנוסף, שימוש בפרס כשיטה חינוכית בעיני כורה בור למחנך משתי סיבות:

1) מעמדו נפגע

2) הערך שהוא מנסה להעביר לרוב מתפספס.

בניגוד למה שרבים חושבים - ילדים רואים הכל (למרות קומתם הנמוכה). הם מבינים מהר מאד סיטואציות חברתיות ומזהים חוסר אונים. כשאתם מפתים את הילד בפרס לשתף איתכם פעולה, דעו שהוא מזהה כמה אתם רוצים בזה (יותר ממנו), עד כדי כך שהצעתם שוחד. צורת היחסים הזו לא מחמיאה לקשר ביניכם ובטח שלא לסמכות שאתם מנסים לבנות מולו.

בנוסף, מתן פרס מלמד את הילד שהפעולה אותה מנסים לעודד- היא לא כדאית כשלעצמה. ( "אם הם צריכים לשלם לי בשוקולד עבור כל ספר שאני קורא- כנראה שלא כ"כ כיף לקרוא").

על אף כל מה שכתבתי כאן, יש שיגידו שפרס הוא דווקא כלי יעיל לרכישת הרגל חדש או ליצירת שינוי התנהגותי אשר קשה לבצע ללא התגמול החיצוני, כך למשל טוען הפסיכולוג אלן קזדין .

כדי להצליח לשנות את הרגלי התזונה , יש להצמיד לדיאטה תגמול חיצוני בדמות פרס (בגד חדש אחרי כל השלת X ק"ג), בשאיפה שאחרי מספר חזרות ההתנהגות הזו תהפוך להרגל ולא יהיה יותר צורך בתגמול.

אני יכולה להבין את ההגיון שבחשיבה הזו כשזה נוגע למבוגרים אשר בוחרים להניע את עצמם. אך באשר לחינוך ילדים בצורה הזו יש בעיניי משהו שמזכיר אילוף יותר מאשר חינוך.

אני גם מרגישה לא בנוח עם האוטומטיזציה שיש בשיטה הזו; איך ילד יפתח שיקול דעת בריא אם מה שהוא לומד זה לבצע כמו רובוט דברים שאימנו אותו לעשות? באמת הייתם רוצים שילדכם יענה לכל ציפייה ללא סינון? לא שאני מעודדת התרסה מכוונת, אבל בהחלט אשמח שילד ידע לזהות למשל ניצול או אי-צדק, וכשיתקל בהם יסרב אם צריך. מתן פרסים עשוי להרגיל ילד לחפש אישור חיצוני במקום להקשיב לכושר השיפוט שלו (אותו יש לפתח ולהעשיר בערכים. זוהי מלאכה מורכבת בפני עצמה אך בהחלט שווה את הטרחה, בואך לחנך).

לא צריך לשלול על הסף כל רעיון ולכן גם בעניין הפרסים אני מציעה להפעיל איזשהו שיקול דעת. יש מקרי קיצון בהם אפילו אני אמליץ להורים לתת פרס נקודתי. זה לרוב יקרה בשאלות שנוגעות לבריאות או ביטחון.

לפעמים פרס אכן יכול להיות זרז זמני ליצירת מוטיבציה חיצונית עד שהמוטיבציה הפנימית תתפתח. אך אבל חשוב לעשות זאת נכון ומדוד, ורק במקרים מאד מסויימים שיש לבחון בכל הרצינות. חשוב לקחת בחשבון את ההשלכות שבבחירה ולזכור את מחירי השימוש בפרס המפורטים בכתבה הזו.

דעו גם שתגמולים חיצוניים עשויים לעודד תחרותיות בקרב אחים ובכיתה, לכן השתמשו בהם בתבונה.

במקום זאת למדו את הילדים מה היא התוצאה הטבעית של מעשיהם לטוב ולרע ושמשו להם דוגמא אישית כי הם מחקים אתכם.

כדי להחליף ענישה ופרסים באסטרטגיה חדשה, השפה בבית צריכה להתחלף. את יחסי הכוחות כדאי להמיר בשיתוף פעולה, ואת הסמכות כדאי לבנות מתוך כבוד ולא מתוך רתיעה.

עושים זאת בעזרת הדרכת הורים קצרה, שבה מפרקים את המציאות המשפחתית לתתי פרקים ומטפלים בכל אחד מהם בנפרד.

אז האם פרסים מלמדים ילדים? כן, הם מלמדים אותם לקבל עוד פרסים. חשבו על זה ושקלו מחדש את אסטרטגית החינוך שלכם, כי אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זכרו שזה לא כי אתם לא יכולים אחרת אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.