מה הם סימני הבשלות שחשוב לאתר לפני שמתחילים גמילה מחיתולים, ואיך עוברים אותה בהצלחה, תוך עידוד עצמאות?

לכתבה המקורית כפי שעלתה ל"הארץ"- לחצו

צילום: מיכל בן-ארי

גמילה מחיתולים היא שלב בהתפתחות הילדים, שמעורר דעות רבות, לפעמים סותרות. אם נפרוש אותן על פני ציר דמיוני נוכל לזהות בו שני קצוות - בקיצון אחד האמונה שגמילה מחיתולים היא דבר שצריך ליזום הילד בעצמו, בקצב שלו ובצורה המתאימה לו. להורה אין רשות להיות שותף מוביל, גם אם העניין נדחה לגיל מאוחר יחסית.

בקיצון השני טוענים שאחריות ההורה היא להכריז על הרגע להיפרד מהחיתול, לנצח על התהליך ולקבוע את אופיו. כיאה לגישתי, אני לא מאמינה בקיצוניות משום כיוון. גם בנושא הזה אני מוצאת לנכון לדבר על האמצע המורכב.

הורים, לא כדאי לקח את המושכות לידיים ולקבוע בעצמכם עבור הילד שהגיע הזמן להיפרד מהחיתול, בלי שלקחתם בחשבון את המוכנות שלו לשלב הזה, ובלי לתת לו מקום. מי שעושה זאת, ברור לי שהוא פועל בעיקר מלחץ ותחרות. באופק הקרוב מאיים המעבר לגן העירייה, שבו נדרשים ילדים להיות כבר גמולים, ובנוסף, חלק מחבריו של הילד כבר בתחתונים. הבעיה שהורים כאלה, שנלחצים להתחיל מוקדם מדי, לא ממש עושים חושבים לפני כן. הם במקרה הטוב קוראים עמוד בספר הדרכה שמדבר על הגיל הנכון (לכאורה), ומיד פוסקים שהגיע הזמן לגמול. כך מחליטים ביעף שעל הילד להתבגר מחר ולהיפרד מהחיתול. בחלק מהמשפחות זה עובד טוב, אולי כי במקרה הילד כן היה בשל לכך וזרם. אבל כשלא - מתחילים לצוץ קשיים בתהליך שרק מסתבכים עם הזמן. את המקרים האלה פוגשים מדריכי הורים, יועצי גמילה מחיתולים כמוני, פסיכולוגים ורופאים שהורים ניגשים אליהם ושואלים "למה הילד שלי לא מפסיק לפספס? למה הוא מתאפק? ולמה זה נראה כאילו הוא עושה לי דווקא?".

תבינו, הילד לא יוצא נגדכם כשהוא לא משתף פעולה בגמילה. הוא פשוט בעד עצמו.

אם תהיו גם אתם בעדו ותהיו קשובים לו - יש סיכוי שחלק גדול מהקשיים ייעלמו. סמכו עליו תוך כדי שאתם ממלאים תפקידכם כמלווים. זה נכון לא רק בגמילה מחיתולים אגב, אלא בעוד הקשרים של הורות.

אסביר איך אני מתייחסת לגמילה מחיתולים, גישה הדיאלוגית לחינוך

הגישה מצניעה את מקומו של המבוגר ומכבדת את מקומו של הילד כאדם קצת יותר מגישות מסורתיות יותר. זה ניכר למשל בגנים דיאלוגיים שבהם תוכנית הלימוד היא גמישה ומבוססת על תחומי הסקרנות הטבעיים של הילד, תוך כדי הרחבתם לעוד דיסציפלינות. כך הילד לומד ומועשר בעזרתו של המחנך, אבל תמיד מתוך מקום שמעניין אותו באמת, ובהקשר למה שקורה סביבו באופן טבעי.

בחינוך הדיאלוגי לא מנחיתים תכנים שאיזשהו מבוגר כתב ללא קשר עם עולמו של הילד. ופרים את התכנית מתוך הקשר. בניגוד לגנים מסורתיים, בהם הגננת מחליטה שעד דצמבר ילד צריך לדעת לצייר סביבון, או עד סוף השנה יזהה עלי שלכת - בגן דיאלוגי יהיה יותר מקום למה שמעניין את הילד באמת. היא תעצים את סקרונות לגבי השאלה - איך זה שמגדל הקוביות לא נופל למשל, ותהפוך אותה להזדמנות ללמד על שיווי משקל, ניצני פיזיקה, מוטוריקה, צורות, חומרים, וצבעים.

היא תשים לב שהוא מתעניין בשאלה - למה בארגז החול לא צומחת עגבנייה? היא תערוך איתו ניסוי בגן בהשראת השאלה הזו. מתוכה הם ילדמדו על חשיבות המים, על בוטניקה, סבלנות לתהליכים, תזונה ועוד.

זוהי למידה משמעותית. יש בה פחות התנגדויות ויותר הצלחות. היא נולדת מהשטח ויש בה המון שיתוף של הילד.

באותה הרוח שמכבדת את הילד, אני סבורה שנכון להתייחס גם לשלב הפרידה מהחיתול.

מתי?

נהוג להתחיל ללמד ילדים לעשות צרכים באסלה בערך בטווח הגילאים 2-3 שנים (ולפעמים גם קודם). זה בערך הגיל שבו הילד כבר הולך, מתחיל לדבר, יודע טוב יותר להביע רצונותיו, מפעיל מניפולציות, ומסוגל ליותר. הוא הופך לעצמאי, ובמקביל, המבוגרים גם מצפים ממנו שייקח יותר ויותר אחריות על דברים שונים; שיצחצח שיניים, שיאכל יפה מהצלחת, שלא יכה, שלא יתקרב לשקע החשמל, שילך לישון בלי ויכוחים, ושיתחיל לעשות פיפי בשירותים.

לראשונהילד לומד לשלוט בצרכיו ויצריו ולהתאים אותם לתבניות החברה שבה הוא גדל.

תקופה זו מאופיינת ברכישת הרגלים, שבין היתר מתבטאים בעשיית צרכים כמקובל.

לדעתו של פרויד, אבי הפסיכואנליזה, האופן שבו יעבור הילד את השלב האנאלי הזה, יכתיב את ההתייחסות שלו בחיים לנושא הניקיון, לסדר ולוויסות רגשות.

גם אריקסון, פסיכולוג יהודי אשר הגה את תיאוריית השלבים, הסביר שלשלב ההתפתחותי הזה חשיבות גדולה מאוד על המשך חייו של הילד. השלב הזה יכריע את האמונה שתהיה לילד בעצמו, ואת האופן בו יגשים את שאיפותיו. אם הוריו יאפשרו לא חופש במידה מסויימת, ובמקביל יציבו לו דרישות שמתאימות למסגולותו (לא נוקשות מדי) הוא יצלח את השלב ההתפתחותי הזה באופן תקין. למעשה, תגובות ההורים ישפיעו לדעתו של אריקסון על האופן שבו אדם יצליח להציב לעצמו מטרות ולעמוד בהן.

כל זה קורה, בין היתר, בתהליך הגמילה מהחיתולים. כל כך הרבה למידות על כתפיו של פעוט בדרכו להתבגר.

אז אם זוהי תקופה של רכישת עצמאות, שליטה ולקיחת אחריות, איך זה מסתדר עם הרעיון שההורה הוא שמוביל את הגמילה מהחיתול ללא שיתוף הילד? אם אנחנו רוצים ללמד ילדים לכבד את האינטימיות שלהם ולהקשיב לגופם, זה לא קצת סותר שהורה קובע לילדו "עכשיו עושים פיפי!" ומוריד לו את החיתול בלי הסכמה? איזה עידוד ליזמות ולעצמאות יש פה אם ההורה הוא שמנהל את התהליך וקובע מתי צריך להתפנות? איפה החינוך לניקיון אם אמא רצה לנקות את הצרכים שפספס הילד ועוד זועמת עליו שכך עשה? כאילו שזה בשבילה...

אני לא מעודדת פאסיביות של הורים, ושיחכו שהילד יגמול את עצמו (למרות שגם זה קורה לפעמים). פשוט צריך למצוא את האיזון שבין הנהגת התהליך לצורך הנחייה, ובין עצמאות לילד.

אז מה עושים?

• הסבירו לילד במילים, בספרים ובסרטונים איך נראית ישיבה על סיר ומה זה קקי ופיפי.

• חכו שהילד יביע עניין בזה או ישאל שאלות. זהו סימן ראשון להתקדם מהלכות למעשים.

• למדו את הילד לזהות את התחושה כשהגוף מאותת לפני שיש צרכים, ואל תרימו אותו לאסלה בלי שהוא יודע על שום מה ולמה.

• היו שם לעודד ולכוון, לעורר מוטיבציה, ולתמוך בפספוסים. ממילא ילדים מרגישים אשמים כשבורח להם, כך שהבעת אכזבה מהם עלולה לעורר בושה או התנגדות מיותרות. היזהרו מזה.

• הדגימו לילד איך מקובל לעשות צרכים בחברה (ממש השאירו דלת פתוחה כשאתם מתפנים בתקופה הזו). זאת כדי שהילד ירצה להיות חלק מעולם המבוגרים, ויחקה אותם.

• כבדו את התגובות של הילד ואת הקצב שהוא מכתיב. זה יעזור למנוע עצירויות על רקע של לחץ, פחד מישיבה על האסלה שנובע מחוסר מוכנות ופספוסי "דווקא" שנובעים מרצון לשלוט ולהוביל.

כמובן שיש קשיים טבעיים בתהליך הגמילה שעשויים להופיע אפילו אם תפעלו נכון. זכרו שמלבד היחס שלכם לילד יש עוד משתנים שישפיעו על הדרך - בשלות פיזיולוגית, רגשית, קוגניטיבית ונוירולוגית. אבל לפחות את החלק שלכם עשו מתוך בחירה ולא מלחץ. זכרו - אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי, זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.