גמילה מחיתולים הוא נושא רחב. יש בו עניין פיזיולוגי כמו גם פסיכולוגי. הוא קשור לחיברות אבל זה למעשה גופני ואישי לחלוטין. אבל מה יותר? מה קובע? המוכנות הפיסית או הבשלות הרגשית? מי בכלל יוזם את התהליך? ההורה או הילד? ואיך יודעים שהגיע הזמן? צריך לדבר על זה , או פשוט לעשות? מתי להתחיל? מתי לסיים? מתי זה חריג? כבר כמה ימים שהילד לא עושה קקי, מדוע? ומה כל כך מפחיד אותו באסלה? מתי מפסיקים להרטיב את המיטה בלילה?!! הילד בן 4 ועדיין בורח לו פיפי בלילות, למה?

בגלל שזה נושא כזה מורכב, אחלק אותו למספר פרקים.

הפרק הזה ידון בלילות הטובים, ובאלה שיותר רטובים ☺

לפני שאביע דעתי, אסייג ואומר שכמו בכל שאלה חינוכית, מסתבר שגם בנושא הגמילה (שהוא בעיניי רפואי-התפתחותי ולא רק חינוכי), יש גישות שונות וחילוקי דעות. לא תמצאו אמת אחת, ולכל מחקר שיפורסם בנושא נוכל וודאי למצוא מחקר נגד. את הדברים שלי אני מבססת על קריאה רבת שנים של גישות שונות, לימודים אקדמאיים ואחרים, ניסיון, והכרות עם דעות של רופאים וקולגות שלי. יש בדבריי מן האקלקטיות, כשאני מוסיפה לכך הרבה כבוד לילד, כיאה לגישה הדיאלוגית ממנה אני באה. יש בי אמונה שההורה יכול (וצריך) להנהיג הרבה תהליכים בחינוך ילדיו, אבל יש בי גם המון ריספקט לרפואה בעניין הרטבות הלילה. חשוב להבין שזהו אינו רק עניין חינוכי. אולי כמעט בכלל לא. אסביר.

"הרטבת לילה" מכונה כך משום שמדובר בנוזלים, בשתן, פיפי. את השליטה בקקי בד"כ רוכשים יחסית מוקדם יותר, בשלבים הראשונים של הגמילה מחיתולים (זה לא אומר שאין עצירויות ובעיות עם מתן צואה באסלה, על כך בפוסט אחר). המון הורים מספרים על קושי בתהליך הפרידה מהחיתולים בלילה. הילד ממשיך להתעורר לתוך מיטה רטובה, הרבה אחרי שביום הוא כבר גמול לחלוטין.

התופעה מוכרת מאד, ואף ארגיע ואומר שהיא סבירה ונורמלית לחלוטין. יותר מזה- ישמח אתכם וודאי לדעת שכל שעליכם לעשות הוא לשמור על אופטימיות, סבלנות, עקביות ,וחוץ מזה- כמעט לא לעשות דבר. זה כמעט לא תלוי בכם. קצת מספרים : כ- 15-20% מהילדים מרטיבים לפעמים בלילות עד גיל 5. רוב הילדים נגמלים מחיתולים בגיל 1.5-3.

כדאי להתייעץ עם גורמים מקצועיים (מדריכת הורים ו/או רופא) ולשקול התערבות בגיל 4, אם הבעיה עדיין ישנה, או לפני כן אם היא מעוררת יותר מדי שאלות וספקות. יש טיפולים רפואיים תרופתיים, יש טיפולים התנייתיים, יש זמזם, יש תחתוני לילה ויש עוד כלים לעזר בנושא. הכל מבורך כל עוד השימוש בהם נעשה בתבונה, בעקביות ובלי לחץ.

חשוב להבחין בין שני מקרים- הרטבת לילה שהיתה תמיד ומעולם למעשה הילד לא נגמל ממנה, אל מול הרטבת לילה שחזרה לאחר תקופה של חצי שנה ויותר בה הילד שלט בצרכיו לחלוטין. הרטבת לילה משנית (זו שחזרה לאחר תקופה) יכולה להופיע מסיבות רבות שאכן קשורות לחוויות רגשיות שעובר הילד (מעברים משמעותיים, שינויים וכו'). חשוב להבין מה הן הסיבות לחזרתה ולהתנהל בהתאם. לעיתים זהו סימן למצוקה שהילד נמצא בה וכדאי לעזור לו להתמודד איתה, ולא רק עם ההרטבה עצמה, הלוא היא רק סמפטום. עם זאת, חשוב לזכור שעדיין מדובר בתהליך לא רצוני.

הדרכה הורית של שיחה 1-2 עם ליווי יכולות לעזור כאן מאד.

היכולת לשלוט בסוגרים בלילה תלויה בבשלות פיזית של הגוף, ואין לה כל קשר לצורה בה תנהלו את הגמילה מחיתולים ביום. תוכלו רק להקל עליה בעצם זה שתשחררו, ותעקבו באחריות. המוכנות לשלוט בצרכים בלילה תלויה במערכת העצבים ובקשר שלה לכליות. מדובר במנגנון שצריך לא רק לזהות שיש פיפי אלא גם להעיר את הגוף מהשינה. זאת ועוד- לייצר פחות שתן בזמן שהגוף רדום. זו בשלות שונה מזו שמאפשרת לילד לשלוט בצרכיו כשהוא ער, וכשהיא תופיע- אתם תגלו חיתול יבש בבקר.

יש הגורסים שההורה הוא שצריך להוביל את התהליך של הפסקת הרטבות הלילה. קשה לי לקבל זאת בצורה גורפת שכזו, מכמה סיבות- אחת, שפירטתי לעיל. הרי שמדובר בעניין ביולוגי לחלוטין (אגב, יש בו גם מן התורשה) ולכן מושכות חזקות יותר לא יעזרו כאן לדעתי. מאידך, כן חשובה העקביות וההחלטיות של ההורים. אם אתם מתקשים למצוא את הבלאנס בין השניים- כתבו לי לבקשת ייעוץ גמילה.

להעיר את הילד בלילה לפיפי- פעולה שפגשתי קולגות מנחות לעשות כן. מאידך, פגשתי דעות של רופאים שלא בעד. לעניות דעתי המקצועית אני סבורה שלרוב זה די מיותר. הגרירה הזו לשירותים לא תמיד מבטיחה המשך לילה יבש, היא בטח לא מאמנת שום מערכת בגוף הילד לשלוט בצרכיו, והיא אפילו פוגעת באיכות השינה. כן יש מקרים בהם נכון יהיה לעשות זאת למספר לילות כדי שהילד יכיר את התחושה של "לקום יבש". עושים זאת בבקרה, בהחלטה מושכלת, ובהתייעצות. לכאורה ניתן להצליח לצבור יותר לילות יבשים בזכות זה שהערנו את הילד פעמיים בלילה להתפנות, או מנענו ממנו לשתות לפני השינה. אני לא נתלית בזה ולא מכנה זאת הצלחה משום שזהו תהליך שיזם ההורה, ולא הילד, כשלמעשה המטרה היא שהילד ישלוט בצרכיו (פשוטו כמשמעו). אם גופו לא יודע לזהות את תחושת התמלאות השלפוחית, ותרגומה ליקיצה- הרי שהבעיה עודנה שם. כשההורה גורר ילד מנומנם לשירותים כדי לחסוך הרטבת לילה- זה טיפול קוסמטי בלבד, אבל לא בטוח שהוא מספיק. למרות זאת, כאמור, יש מקרים בהם אני בעצמי אמליץ לעשות חלק מהדברים הללו לתקופת-מה כדי לחזק לילד את הדימוי העצמי ואת תחושת המסוגלות. ממש כדי לעזור לו. לא עושים זאת בכל מקרה, אלא כל מקרה לגופו. סיבה נוספת לכך שאני מעודדת לא להחליט עבור הילד שחובה להתפנות לפני השינה היא המחיר שזה יגבה. כשההורים הופכים שולטים בזירת הצרכים של הילד, זהו פתח למאבקים מיותרים וכיעור יחסים. אני לא חוששת להנחות הורים להיות סמכותיים כשצריך. נהפוך הוא- זה מבורך, וילד צריך הנחייה וגבולות (על חשיבות הגבולות הכתבה אחרת). אך להבדיל את נושא הרטבות הלילה מזה. הילד ירצה (ובצדק) לגשת לשירותים רק כשירגיש שיש לו פיפי , או שהוא מתקרב (הרי כך לימדתם אותו לעשות ביום, לא כן?). אם תתעקשו שיתפנה גם אם אין לו, זה עלול להתפרש בעיניו כזלזול ביכולותיו, הקטנת הביטחון העצמי שלו ויצירת מאבקי כוח שלמעשה אין בהם כל צורך. אם הילד יוזם זאת- הרי זה מבורך. אבל אם לא- חדלו מלהתעקש. גם כאן- אם זיהיתם שהתפנות לפני השינה כן עוזרת להשיג לילה יבש, אבל היא גוררת ויכוח עם הילד- כתבו לי ואייעץ כיצד לעשות זאת נכון. מאידך אם היא עובדת לכם בנועם ויש הצלחות- ייתכן והיא נכונה למקרה.

הרשו לי רגע לבאר – אין בכוונתי לזרוק על הילד את האחריות כולה ביום אחד וללא כל תיווך. תפקיד ההורה להוביל, לחנך, לתת יד, לתווך. צריך להיות שם לצידו, להסביר, להבין, להכיל. להחליף מצעים בלי פרצופים חמוצים ורוטנים, להיות ענייניים, להאמין בילד (באמת ולא רק במילים), ולעקוב. גלו סבלנות והבינו את מה שהגוף הקטן שלהם עובר. כבדו אותם.

אם נשארתם עם ספקות, או קשיים ללא מענה- כתבו לי. חשוב להתייעץ ולוודא שלא מפספסים קושי רגשי ,רפואי, או אחר. של הילד- או שלכם.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק נופר לוטווין הדרכת הורים ייעוץ שינה