אם חשבתם שרק אצלכם צריך לסגור את החלונות בקיץ (בעצם בכל עונות השנה) כדי שהשכנים לא ישמעו קולות מלחמה, אתם טועים. והטעות החמורה יותר היא שאנחנו מתערבים כשזה קורה. אבל מניחים לילדים ללמוד לפתור קונפליקטים בעצמם, מבלי לעודד אנרכיה ותוקפנות? / פורסם במקור ב"הארץ"
חופש גדול. אם חשבתם שרק אצלכם צריך לסגור את החלונות בקיץ (בעצם בכל עונות השנה) כדי שהשכנים לא ישמעו קולות מלחמה, אתם טועים. אחים ואחיות שרבים על השלט, על ערוץ בטלוויזיה, על מקום ישיבה ברכב, על שימוש בכלי היצירה, על מי ראשון בתור, על מי מחליט איזה ספר קוראים היום לפני השינה, "הוא לקח לי" / "תגידי לה" / "זה הוא התחיל" ועוד קריאות דומות נאמרות בבתיהן של הרבה משפחות, למרות שרמת החינוך שם גבוהה.
כשחושבים על זה - חיכוכים בין ילדים הם דבר טבעי ומתבקש, שבהיעדרו לא היו לומדים להסתדר בחברה. הרי בכל מערכת יחסים בריאה ישנם קונפליקטים, במיוחד באלו שמתאפיינות בקשר קרוב ואינטנסיבי. רובנו מכירים את זה מעולם הזוגיות: בני זוג שרק הכירו יתנהלו בזהירות ולא ימצאו יותר מדי נושאים להתווכח עליהם. אך ככל שהאינטימיות ביניהם מתחזקת והקשר מתעצם, כך צפים יותר חילוקי דעות ונדרשים ויתורים שקשה לעשות. זה השלב שבו המריבות נכנסות לקשר.
מערכת היחסים המשמעותית הראשונה שילדים לומדים לנהל היא עם אחיהם. שם חבויים ניצני המשא ומתן, היכולת לוותר, כושר הביטוי, היכולת לחשוב על פתרונות יצירתיים, כושר ההנהגה והיכולת לשכנע, לעשות מניפולציות ולהתפשר. אלה כלים חשובים להתנהלות בחברה והם נרכשים הודות לקשר עם האחים. הלמידה הזו רצופת קשיים, אכזבות ולפעמים גם דמעות, אך כל אלה הם חלק אינטגרלי מתקשורת ויש להם יותר תועלת מנזק. אנחנו רק צריכים לאפשר לכל אלה לקרות ולא להיבהל מכל ויכוח בין הילדים.
אבל איך עושים את זה בלי לעודד אנרכיה ותוקפנות?
ע"י יישום כמה עקרונות מתוך החינוך הדיאלוגי.
זהו זרם חינוכי פרוגרסיבי שאני מרגישה שליחה שלו בעולם ההורות. נחשפתי אליו בראשית דרכי כאשת חינוך, והתאהבתי בו כי הוא ממקם מאוד גבוה את קידום הכישורים החברתיים והרגשיים של הילד. כ"כ חבל בעיניי שרק אנשי הוראה לומדים את זה באופן מסודר. לכן, חלק ממטרותיי כמדריכת הורים וגם כאן בכתבה הזאת הוא להנגיש משהו מהתורה הזו למשפחות. בנושא של מריבות בין ילדים יש הרבה מה לקחת משם הביתה.
מספיק להתערב
אחד המוטיבים המרכזיים בגן דיאלוגי הוא רכישת מיומנויות בפתירת קונפליקטים. זוהי פרקטיקה הכרחית לחיים, שרלוונטית מגיל צעיר מאוד. אבל הורים (ולצערי גם אנשי חינוך מסוימים) בדרך כלל לא מלמדים ילדים איך לפתור קונפליקטים, אלא מנסים למנוע אותם, או לפתור אותם בעבור הילדים.
ברור שקשה לשמוע ילדים רבים, וכשהם לא מסתדרים מתנפץ לנו החלום על סביבה הרמונית בהנהגתינו. לכן, אנחנו הרבה פעמים מעדיפים פשוט לשים לזה "סוף מהיר" מבלי להתעכב על הדרך בה עושים זאת. הבעיה היא שכאשר אנחנו המבוגרים מנהלים עבורם את הקונפליקט - בפועל אנחנו רק מזינים את המצב עוד יותר.
דעו לכם שרוב המריבות בין האחים מתרחשות כשאחד ההורים באזור, ואם הוא אינו שם הם ידאגו להביא את המריבה אליו.
כשאחים רבים על צעצוע ואמא מתערבת, היא בעצם מעניקה תשומת לב לאירוע. עבור חלק מהילדים זהו רווח פסיכולוגי, שרק בעבורו שווה לריב שוב ושוב מבלי להסיק מכך תובנות יעילות לגבי ניהול יחסים. כשאחד הילדים בוכה ואנחנו ניגשים לכעוס על אחיו, שכביכול התגרה בו - אנחנו בעצם מעודדים את הקורבן להמשיך להתקרבן, במקום לבדוק איך להפסיק לזמן לעצמו מצבים דומים בעתיד. במקביל, נוצר עוול לאח האחר ששוב יצא אשם. על אף רצונינו הטוב, אנחנו לפעמים מונעים מילדיכם שיעור חשוב בניהול דיאלוג בריא בכך שאנחנו לא מאפשרים לו להיבנות כלל. וגרוע מזה - אנחנו מלבים את המצב ומקבעים את התבנית הקיימת.
לכן כדאי להפסיק לספק את תשומת הלב הזו בשעת הריב, ולתת אותה בזמנים אחרים ביום (למשל: יותר זמן איכות עם כל ילד בנפרד, מתן תפקידים מיוחדים להעצמת תחושת היכולת, יותר אפשרויות בחירה). אם קשה לכם לדייק את ביצעו הרעיון הזה - הדרכת הורים פרטנית קצרה יכולה לעזור.
גבולות
קבעו גבולות (קודם כל לעצמכם) סביב השאלה מתי כן מתערבים? כדי להבין זאת חשבו עם עצמכם מה המטרה של כל התערבות מצידכם: האם אני מתערב כדי לפתור את הבעיה? האם אני מתערבת כדי ללמד משהו? או האם ההתערבות התרחשה כי לא נוח לנו עם הסיטואציה? לכל סיבה יש להתאים התערבות מסוג אחר, על אף שברוב הפעמים היא מיותרת.
כאשר הריב יצר מצב מסוכן אני מציעה להפריד בין הילדים: "אני רואה שני ילדים מרביצים ואני לא מרשה את זה. אני נאלצת להפריד ביניכם. לך לחדר המשחקים ואתה לסלון". ככה פשוט.
אם החלטתם להתערב לשם תיווך, זכרו שאתם לא צריכים לפתור לגמרי את המצבים, אלא להנחות אותם. היום בחינוך הפרוגרסיבי מגדירים את תפקיד המבוגר כמתווך/מנחה, שבודק יחד עם הילד את התשובות לשאלות ולדילמות שהחיים מזמנים. היו כאלה.
במקום להיות שופטים, השקיעו אנרגיות בעזרה לילדים לברר בעצמם איך לצאת מהמצב אליו נקלעו. הצטרפו אליהם לחיפוש בגובה העיניים. בכל פעם שהם מבקשים מכם פתרון, החזירו את הכדור לידיהם ותנו להם תחושה שהם מסוגלים לפתור זאת בעצמם. השתמשו במשפטים אמפתיים, שנותנים לגיטימציה למה שהם מרגישים, אבל בלי לפסוק דבר. דוגמה: "זה נשמע ממש מעצבן. אוף. גם אני הייתי כועסת אם היו לוקחים לי. אז מה עשית?" / "אני מבינה שיש בובה אחת ושני ילדים שרוצים אותה. רעיונות מה אפשר לעשות?".
תפקידנו הוא לא רק לדאוג שהיום יסתיים בשלום, אלא לתת ערך מוסף למה שקרה בו. החופש הגדול הוא הזדמנות נהדרת להתאמן בזה. זכרו שמעבר לאחריות שלנו לדאוג לשלומם של הילדים, יש לנו גם תפקיד חינוכי. רגע לפני שאנחנו שמים סוף לריב בין הילדים באופן שרירותי, רק בשביל שיהיה שקט בבית - כדאי שנשקיע מחשבה כיצד אפשר להשתמש בריב הזה כפלטפורמה ללמידת כישורי חיים. בואו לא נפעל על טייס אוטומטי. אפשר אחרת. צריך רק לתת על זה מספיק את הדעת.
