כהורים וכאנשי מקצוע אנחנו עוסקים הרבה בשאלות של חינוך הילדים, לרוב מתוך מחשבה שאנחנו יודעים יותר מהם ולו רק כי לנו יש יותר ניסיון-חיים, ידע וסמכות. האמת שזה נכון באיזשהו מקום, אבל אם נועיל להביט בילד ממקום קצת יותר מכבד ומעריך, בגובה עיניים, נגלה שם מבוגר קטן שיש לנו המון מה ללמוד ממנו.

זוהי כתבה שלי שפורסמה במדור הורים של YNET, והתראיינתי בעקבותיה בתכנית "פותחים יום", "רשת 13".

לכתבה המקורית שעלתה ל- YNET כלשונה- לחצו כאן. הנה עיקרי הדברים שנכתבו שם:

גם אנחנו היינו שם פעם. היינו ילדים. נקיים מאגו, שקופים ואמיצים. אך משהו בטוהר הילדי הזה הפך למחוספס עם השנים, והתעטף במסכות של בגרות. השנים האלה הביאו איתן הרבה תובנות ולמידה שאין שניה לה. אבל שמתם לב שאיבדנו משהו בדרך לשם?...

אני בעד דיאלוג כדרך חיים. כדרך הוראה בגן ובכיתה, כשיטת חינוך בבית, ובכלל ביחסים. נגזרים מזה ערכים רבים: הקשבה פעילה, הכלה, כבוד, קבלה, אמפתיה.

ביסוד כל אלה יושבת האמונה שיחסים מורכבים משניים, ולא משנה מה גילו של כל צד בקשר. אז בואו נעצור לרגע לחשוב מה אפשר ללמוד מהקטנטנים שלנו?

היכולת להתנצל

יכולת חשובה לאין שיעור, שמתמוססת עם השנים, לרוב בגלל אגו. לילדים הרבה יותר קל מאיתנו לבקש סליחה (ולא רק להגיד את המילה "סליחה" אלא ממש להתכוון אליה). יש לי אינספור דוגמאות של ילדים שהתנצלו בפני הוריהם מיד כשהבינו שהם הכעיסו, אם רק נתנו להם פתח לעשות זאת בנועם ובלי תקיפה. אנחנו המבוגרים לרוב מתחמקים מזה, או חוששים שנצא חלשים אם נתנצל בקול רם בפני מי שפגענו בו. זה יכול להיות בן/בת הזוג, חבר, או אפילו הילד שלנו. חשוב לבקש גם מהקטנצ'יק סליחה אם טעינו איתו. מעשה כזה משדר אחריות, כבוד עצמי וגם כבוד כלפי האחר, יכולת חשיבה רלפקטיבית, וכוח. מבוגר שיודע לעשות זאת הוא מבוגר חזק בעיניי.

סליחה

הם לא רק מתנצלים בקלות יותר, אלא גם מקבלים טעויות של אחרים בפחות חומרה. לעומתם, כמה פעמים אנחנו מלקים את עצמנו ימים ולילות, אולי אפילו שנים, על טעות שעשינו או על אי-הצלחה במשימה? ברור שגם ילדים מתוסכלים כשהם שוגים, אבל הם לא קשים עם עצמם או עם אחרים, כמונו. כמה קשה לנו לפעמים להבליג על טעות שעשה מישהו יקר לנו? אולי דווקא משום שהוא חשוב עבורנו ואנחנו מצפים ממנו להרבה.

מותר וצריך לתת מקום לאכזבה, לכעס, לתסכול, אבל גם לדעת להתבונן בשלם. לא רק בחלקיו. ילדים מצליחים טוב יותר מאיתנו לזהות את המכלול כולו ולשפוט פחות. כדאי שנאמץ את התפיסה הזו וכך נקל על עצמנו וגם עליהם.

אהבה עצמית

אדם שאוהב ומכבד את עצמו, סביר שיקבל יחס כזה גם מאחרים. אפשר ללמד ילד להיות אדם כזה, בעיקר ע"י מודלינג. אבל הרבה פעמים אנחנו חוטאים דווקא באלטרואיזם, ומבטלים את עצמנו או את צרכינו , כביכול למען הילד.

ואז, מתוך כוונה להיות ההורה הכי טוב בעולם - אנחנו בעצם משמשים לילד דוגמא לאיך לא להתנהג כלפי עצמו.

פעוטות לעומת זאת, לא יעשו זאת משום שהם פשוט עוד לא מסוגלים לחשוב מחוץ לנקודת המבט שלהם.

זו יכולת נרכשת.

פיאז'ה טען שעד גיל 4 ילדים חושבים אגוצנטרית, ומשייכים כל תופעה לעצמם (למשל על השאלה 'למה יורד היום גשם?' ילד עשוי לענות "זה כי קנו לי מעיל חדש").

עם השנים מתפתחת יכולת לחשוב חשיבה מורכבת יותר, ולהבין שלא כל מה שקורה בעולם הוא עבורנו, אלא יש לוגיקה ועוד משתנים.

לפני שהתפתחה היכולת הזו, החשיבה הייתה די תמימה ובנויה ממשתנה אחד ויחיד - אני.

כיצורים חברתיים מתפתחים, מובן שלא נהיה לעד אגוצנטרים, אבל בואו לא נשכח גם את עצמנו בתוך ההתחשבות באחר הזו. הורה שלא מכבד את עצמו לא יקבל זאת בחזרה מהילד.

השתקפות

התנהגות הילדים כלפינו, גם אם נראית כהתרסה מכוונת, יש בה מסר שלרוב מודיע לנו מה בנו חלש. עלינו לנצל את זה כאיתורן לנקודות תורפה בנו ולטפל בהן.

לפני שבועיים זוג הורים פנה אליי במטרה להקל על היחסים עם בנם ה"קשה" (לדבריהם) שמתעקש על כל דבר ולפעמים גם אלים. לאחר 2 שיחות ייעוץ הבנו שההורים למעשה מתעמתים איתו על כל נושא אפשרי ולא מאפשרים לו בחירה גם בתחומים שהוא כן מסוגל לכך. וכשהוא מתעקש מדי- 'פליק' בטוסיק הוא פתרון בעיניהם. ידם כביכול על העליונה בסוף מאבק כזה (כי הם יותר חזקים פיזית ממנו), אבל נלמד פה דפוס שהולך ומחמיר, והוא למעשה השתקפות של ההורה...

זרימה

ילד יכול לבכות ושנייה אחרי זה לרוץ לשחק. אבל אנחנו, המבוגרים, "חופרים". אנחנו נדבר על מה שגרם לנו להרגיש רע, נחשוב על זה עוד, ננתח את זה, נריב על זה ועדיין נישאר עם מועקה שספק עם תחלוף. זה עוצר אותנו מלהתקדם והרבה פעמים מביא אותנו לייסורים מיותרים.

לא רק כלפי עצמנו, אגב. כמה פעמים אנחנו נתפסים על התנהגות מסוימת של מישהו, ועל סמך זה מדביקים לו תוויות? בגלל התנהגות בודדת אנחנו לפעמים מכתירים ילד כ"חוצפן"/ "עצלן"/ "קשה", ומתנהגים אליו בהתאם. שוכחים את כל מה שהוא בנוסף לתכונה הזו. התווית עלולה להפוך למחשבה שיוצרת מציאות, והמציאות היא היחסים שלנו איתו.

כלומר, עצם זה שבחרנו להכריז על הילד שהוא כזה, יגרום לנו להתנהג כלפיו מראש בהאשמה ואולי בכעס.

ילדים לא עושים זאת.

הם נמצאים בהווה, בדיאלוג חי. הם מביטים בכל התנהגות כבודדת, ומאד בכנות. כשהם כועסים - הם יביעו זאת, אבל מיד אחרי ששכחה הסופה הם ימשיכו הלאה. הם מסוגלים מאוד מהר לחזור לחבק, לצחוק, לבלות בכיף עם אותו פרטנר. אין שם ייסורים עצמיים, אין שם ציניות, או מחשבה על "למה" ו"מי אשם". הלוואי עלינו.

כנות

היכולת להגיד בקול "אוהב אותך" ולבטא חום ואהבה גם במגע, בלי עכבות - זו יכולת חשובה, כי היא מודיעה לאחר שהוא שייך ורצוי. כמוה גם היכולת להביע אכזבה ממישהו בלי לפחד שהוא יפגע מזה. הרבה פעמים הורים פוחדים להביע אכזבה כלפי הילד כדי לא לתסכל אותו, ואז הם ירגישו הורים מוצלחים יותר. כשבעצם הם לא כנים עם עצמם, ומתווכים לילד את היחסים כלא אותנטיים. אל תפחדו להרגיש ולהביע. זו תקשורת.

יצירתיות

תנו לילד חפץ שהוא לא מכיר,ותראו איך הוא עושה בו שימוש אחר לחלוטין מזה שהתכוונו אליו. מה שילדים בגן בונים בפינת הקוביות, אף מבוגר לא יכול לדמיין. מה שילד רואה בשרבוט יכול להיות רחוק שנות אור ממה שרואה בו המבוגר.

מתוך "הנסיך הקטן" אנטואן דה סנט-אכזופרי. ציורו הראשון של הילד (העליון), מייצג נחש בואה שבלע את טרפו, הפיל, בשלמותו. מבוגרים חשבו שזו מגבעת. לכן צייר עבורם תמונה נוספת (לשון הספר), שמראה את תוכו של הנחש "כדי שהמבוגרים יוכלו להבינה. תמיד יש להסביר להם דברים".

יצירתיות היא גם ביחסים. אפשר לקרוא לזה 'מניפולטיביות', אבל בכך יש קונוטציה שלילית. איך שלא נכנה את זה, ודאי נסכים שלילדים יש יכולת אדירה להשיג מה שהם רוצים בכל דרך שהיא.

הם יודעים לזהות את עקב-האכילס שלנו ולהשתמש בו לטובתם, הם יודעים להפעיל את החברים כמו גם את המבוגרים בפיקחות שאני לא יכולה שלא לשבח לפעמים. ברור שאני לא מעודדת תחמנות, אבל כן אפשר לאמץ את החשיבה היצירתית שלהם. כשלא עובד X הם מנסים Y, בדרך ישירה או עקיפה, ולרוב גם בחן.

הדרך שלהם לפתור בעיות מורכבות היא לפעמים פשוטה כ"כ ולו רק כי היא מלאה יצירתיות וגמישות מחשבתית. הורה שיפעיל חשיבה כזו יוכל למנוע בזכותה הרבה מאבקי כח. מורים שפועלים על אוטומט - לפעמים חידוש בתגובות למעשי התלמידים יכול להביא הישגים.

לסיכום,

למידה מהילדים יכולה להועיל רבות לעצמכם כאנשים בכלל, וליחסים עם הילד/התלמיד בפרט. ההישג החשוב ביותר אולי, שיכול להיוולד מהרעיון הזה, הוא תחושת הערך שזה יגביר אצל הילד. עצם הרצון שלנו ללמוד מהם, יביא אותנו להתבונן בהם אחרת. ההסתכלות על הילד כאיש קטן, תגרום לו לחוש חשוב בעינכם, ובעיקר שייך. לתחושה הזו יש חשיבות עליונה בבניית יחסים ובגידול ילדים.