קשה לה לעמוד בתור, היא לא מפסיקה לזוז ולקפץ, גם הגננת אמרה שהיא תזיזתית מדי. הוא מתעצבן כשאומרים לו "לא" ונכנס לבכי מטורף, הוא באמת נראה מתייסר, זו לא הצגה. כשהוא לא מצליח להרכיב משחק הוא בוכה ונעצב. היא לא מסוגלת לאכול מאכלים במרקם מסויים. הוא מסרב לגעת בכל מיני דברים, מתקשה לשחק בחול, בבוץ, בחימר. היא הילדה היחידה בג'ימבורי שמתביישת לשחק עם ילדים חדשים ונדבקת אליי!
למה הם מתנהגים כך? יש מה לעשות עם זה? או שכאלה הם וזהו? מתי זה אופי ומתי זה נרכש? והאם להורים יש השפעה?
לא אשחרר אתכם מאחריות. א
מנם כן, יש טמפרמנט (מזג) מולד, ועם זאת- כן, התנהגות הילד עדיין תלויה במאפייני הוריו, סביבתו והקשר עימם.
טמפרמנט, או "מזג", הוא מקבץ תכונות ומאפיינים שקובעים את אישיות האדם.
לכל אחד מאיתנו, וגם לילדנו, יש מטען גנטי שבו מאוחסנים הרבה מאוד נתונים כמו גם צבע העיניים, גובה , מבנה גוף, וטמפרמנט. זה האחרון מושפע רבות מהסביבה עוד משלב ההריון. אין בכוונתי שהסביבה תשנה את המטען הגנטי. הוא לא בר שינוי. אבל היא תשפיע על הדרך בה המזג יבוא לידי ביטוי, ובאיזו עצמה.
המזג תלוי אם כן במטען התורשתי, ובאינטרטקציות עם הסביבה. כל חוויה של הילד מגיל ינקות ואפילו בעודו עובר, עשויות לעצב את אותו המזג ולהשפיע על האופי.
למעשה, אלה חדשות דיי מרעישות. מסתבר שעד המאה ה-19
הסברה הייתה שלהוריו של הילד שליטה מלאה על עיצוב אופיו והתפתחותו. כיום יודעים שיש גם גנטיקה ושהדברים לא כולם באחריות ההורה. כאמור, מה שכן בכוחו של ההורה לשנות הוא העצמה שבה יבוא לידי ביטוי כל אפיון. תגובותינו לילדים תלמד אותם, במודע או שלאו, האם ההתנהגות מוערכת, מקובלת, האם היא נתפסת חיובית או שלילית, מה האלטרנטיבות להתנהגות מסוימת, ואיך להתמודד עם קושי. התגובות שלנו ישפיעו על הערך העצמי שלהם, על תפיסתם את העולם, על הצורה בה הם ינהלו מערכות יחסים, על הדרך בה הם יתמודדו עם תסכול, ולמעשה על הכל.
תוכלו בעצמכם לחדד את החושים ולענות על השאלה :"איזה טיפוס הוא ילדכם?", על ידי כך שתתבוננו בו בדגש על חלק ממרכיבי המזג. ביניהם:
היכולת להסתגל ; לשינויים, למעברים, להתחלות חדשות, לאנשים חדשים.
סף תגובה ; כמה חזק צריך להיות גירוי עד שהילד יבחין בו ויגיב אליו?
עצמת תגובה; כמה חזקה התגובה של הילד לגירויים (גם כשבוכה או כועס וגם כששמח ועליז).
התמדה ; בפעילויות שמעניינות אותו האם הילד מראה יכולות התמדה, ריכוז, נחישות?
אין תשובה נכונה לאף שאלה כאן. זאת ועוד, גם החלוקה למדדים אלה היא לא חד-משמעית. יש חוקרים למשל שמבחינים בין טיפוסים ע"י בחינת מידת החברתיות שלהם (מתוך אמונה שחברתיות היא תכונה מולדת).
הדיון על טמפרמנט הילד הופך לרלוונטי בבואנו להתמודד עם קשיים שצפים ביחסים עם הילד, או קושי שחווה הילד בעצמו. אני מזמינה אתכם לשים לב לשני מדדים חשובים:
הנטייה לעוררות רגשית נ ויכולת הויסות העצמי.
על ויסות רגשי ישנה הרחבה בעמוד נפרד , אך אציין שחשוב לשים לב באיזו מידה הילד מגיב לגירויים חיצוניים ופנימיים כאחד, ומה הוא עושה עם זה.
שימו לב כמה מהר הוא מגיב לעייפות, לרעב, לשינוי בסביבה, לסירוב, לאכזבה. כמה זמן לוקח לו להתאושש מהתגובה, ואיך הוא נרגע. ילד שמגיב חזק ומתקשה לווסת את עצמו יכול לקבל עזרה מהסביבה בתיווך וכך להתמודד בקלות יותר עם חוויות רגשיות. בעזרת מדריכת הורים המכירה כמה גישות, שתוכל להתאים את הטובה ביותר לכל בית - אפשר לרכוש כלים שיעזרו להורה ללמד את הילד.
ילדים שמתקשים לרסן את התנהגותם נוטים לפתח יותר קונפליקטים עם מבוגרים ועם בני גילם. ויסות עצמי הוא מולד אך גם נרכש. זכרו שבכוחכם לתת לילדים מקלות הליכה כדי שיגדלו להיות גם למבוגרים עצמאיים, מאושרים, רגישים ומווסתים. כאלה שיודעים להסתדר בחברה ואהובים בה.
דבר אחד חשוב זכרו- היזהרו מכעס מיותר ומכיעור היחסים. זה נכון שיש "ילד קשה" , כזה שהטמפרמנט שלו פחות נוח להורים. מחקרים אפילו מצביעים על כמה מאפייני-מזג שהוכח שקיומם אצל הילד יוצר יחס שלילי מצד הוריו. אבל זכרו שהרבה פעמים התנהגות של ילד מונעת מסף תסכול נמוך, או עצמת תגובה מאד גבוהה ואלה לא ממש בשליטתו אם לא לימדו אותו דרכי התמודדות. הוא לא עושה לכם דווקא. הוא פשוט לא יודע אחרת, אלא אם תלמדו אותו, ואז אולי יוקל על כולכם.
באותה מידה, שימו לב שיש טיפוס שנרתע מהרבה דברים, נוטה לפחד, מתקשה במעברים. טיפוס כזה של ילד יעורר באופן אוטומטי יחס של גוננות יתר מההורה. יחס כזה לא יפתח אצלו עצמאות ולא מיומנות להתמודדות עצמאית.
בין תפקידנו כהורים ואנשי חינוך - עלינו לתווך לילדים נכון את רגשותיהם, ולתת כלים להתמודד איתם. טמפרמנט הוא מולד אך עיצובו נרכש, ותפקיד ההורה להוביל את הלמידה הזו.
