מה ילדים משחקים?
עד איזה גיל ממשיכים לשחק?
מה זה בכלל משחק ומה משמעותו? מי מלמד אותנו לשחק?
זה צורך? זה כיף?
נגדיר תחילה הבדלים בין משמעויות המילה "משחק":
ACTING= משחק תיאטרלי, של דמויות
GAME= משחק קבוצתי מובנה (משחק קופסא למשל)
משחק של ילד/ה עם צעצוע/חפץ, תוך שקיעה במשחק חופשי.
הפוסט הבא יתרכז במשחק התיאטרלי ובמשחק החופשי.
ה"מתח שבמשחק"
קיים מתח בין המציאות האובייקטיבית (מה שקורה בפועל, בשטח) לבין הסרט שרץ לשחקן בראשו, בפנים (הדמיון, הרגש). יש התנגשות מתמדת בין העולם שבחוץ (זה שנתפש כאובייקטיבי) לבין השקיעה לתוך חוויית המשחק האשלייתית. בין שני עולמות אלה שורר מתח שאפשר לחתוך בסכין! הגבול הדק הזה שבין הפנים לחוץ הוא שביר ביותר! ובגלל שהוא כ"כ מתוח – הוא מרגש את מי שמשחק.
ילד משחק ב"כאילו רגשות" של דמויות שהן לא הוא (כביכול), או שמשליך את הרגשות הקשים לו על פרטנר אחר במשחק שהוא מביים.
הרבה פעמים ילדים הופכים פאסיביות לאקטיביות במגרש המשחקים. שם נוח להם יותר להפגין כח בתחום שבו הם חלשים בחיים האמיתיים. זהו מנגנון הגנה- היפוך. הם יפגינו עצמה בתחום חלש .
הנטיה הטבעית של ילד היא לשחק.
כשלא -> נוטים לדאוג .
במה תורם המשחק להתחזקות הנפש של הילד? כשילד משחק הוא נע בין העולמות המוצגים לעיל ומנסה כל הזמן לממש את הפנטזיות שלו במציאות שבה הוא נמצא. בדרך, הוא נתקל ב"הפתעות" (מכשולים לממש את מה שדמיין). המשחק מזמן הרבה תנועה ספונטנית והתקלויות בהפתעות שמחזקות ובונות את ה"עצמי" .
דוגמא: ילד משחק בסופרמן . שם גלימה ורץ בבית. הוא "מסתכן" כביכול באיבוד הגלימה (ואז כבר לא יהיה סופרמן. תכה בו המציאות לרגע) או בשאלות מהותיות לגבי כוחותיו העל-טבעיים (למשל ירצה לעוף ויראה שאי אפשר באמת). כך מתמודד עם ההפתעות שבמשחק ומסכן את השליטה שלו בפנטזיה. לעומת זאת יתכן מצב שבו ההורים לא יתנו לגיטימציה למשחק ואז לא תהיה התמודדות. הילד ישאר עם הפנטזיה בליבו.
חוץ מהמתח שבמשחק יש בו גם כח ועוצמה שיכולים לרפא תהליכים נפשיים אם מתווכים אותו נכון כשצריך, ומשקפים לילד את הדברים שהוא עושה בשעת משחק סוציו-דרמטי למשל.
משחק וטיפול חשוב להבין שמשחק הוא דבר אוניברסאלי שמתפתח אצל כל ילד ! טיפול באמצעות משחק הוא שיטה שהתפתחה בקרב מטפלים ככלי ליצור מגע עם עולמם של ילדים.
החומר שבו משחק הילד
חשיבות רבה לחפצים שבוחר הילד להשתמש בהם בשעת משחק- למגע שלהם, לסוג החפץ, סוג החומר . לכן כדאי לשים לב לכמות השאלות שמפנים לילד בשעה שהוא משחק, בונה לעצמו עולם אשלייתי ומקים סביבה לצורך חקר. שם הוא יחקור מה אמיתי ומה לא ויהנה מהמתח שבספק. חשוב לאפשר חופש פעולה כמעט בלי איסורים חמורים (לדוגמא אם נאסור על ילד להתלכלך אזי לא נוכל לבחון באמת את משחקו עם גואש. הוא יזהר לא לתת לייצר לפרוץ).
שלב גישוש החומר חשוב גם הוא כי בו הילד חוקר את המניפולציות שהוא יכול לבצע על החומר ואת ההשפעות של אלה (לדוגמא- חקירת ערבוב צבעים תוך כדי משחק בצבעי ידיים). הוא מרגיש מאד עסוק כשעושה זאת, מרגיש חשוב, מועיל ולכן גם הכרחי ובעל כח.
הדרכת הורים יכולה להנחות אתכם כיצד להגיב נכון, אם בכלל , ומתי, למשחק של הילד. לפעמים נזקק תיווך, לפעמים חשוב שתציעו לילד מיוזמתכם משחק בחומר מסויים שיכול לתרום להתפתחותו (תלוי בצורך). לפעמים שינוי גישה בתגובה ליצירה של הילד יכול להשפיע על היחסים בינכם ובין ילדכם. היו ערניים לצורה שבה הילד משחק, לדמיון שלו, להתפתחות המשחק. עקבו אחר המגע שלו בחומרים שונים - ממה נרתע, מה מעדיף, למה לא נחשף כלל. במידת הצורך- כתבו לי שאלות ושתפו בהרהורים.
ומה לגבינו, המבוגרים?
וינקוט טוען שעם ההתפתחות משתנה ארסנל המשחקים שיכולים לרתק את אותו אדם. למבוגרים נותרה ההנאה ממוסיקה או יצירה מדעית או סרט, כחוויה דומה למשחק שמרגשת ילד. חפשו מה גורם לכם את אותו כיף :)
* הקטע נכתב בהתבסס על המאמר של ליאורה ליריא – פסיכואנליזה , "המשחק והמתח הכרוך בו".
