• נופר לוטווין

רב הנסתר על הגלוי- איך לבשר לילדים על מוות? אל תסלפו



את המאמר הזה כתבתי בעקבות מקרה מוות מצער במשפחתי. זה גרם לי לחשוב על הילדים הקטנים (והגדולים) שצריכים להתמודד עם הבשורה. מתוך כך מצאתי לנכון לנסח מאמר שיעזור לעוד הורים להתמודד עם בשורת המוות לילדים צעירים.

בעל כורחנו , לפעמים צריך לבשר לילד שסבא נפטר, שסבתא חלתה ואיננה עוד, שבעל החיים הורדם ומת, ועוד. האובדן לא פוסח על הילדים, כמו גם עלינו המבוגרים, וגם הם צריכים להתמודד עם הקושי. ההבדל הוא שהם חייבים תיווך נכון. לא נכון לתת להם לעבור את זה לבד כי יש לכך השלכות.

הורים שמתייתמים מהוריהם שלהם, בהיותם אבלים, מתקשים מאד, ובצדק, לבשר על האובדן לילדיהם. יש ש"חוטאים" בהתעלמות מהילד ("הוא קטן, הוא לא מבין"), יש שמבשרים על זה כלאחר יד ("סבתא לא פה יותר"), ויש מי שמגיש את הבשורה בתחפושת ציורית יותר מהמציאות ("סבא עלה לשמיים ושומר עלינו משם"). בכל אחד מאלה יש מן הבעיתיות. מאמר זה יסביר מה לא לעשות, מה כן, ואיך, בהתאם לגישה ממנה אני באה.

הנחת יסוד היא לכבד את הילדים.

הם נראים לנו קטנים אבל הם מרגישים הכל מהסביבה- הם מבינים, גם בלי שתכריזו, שמשהו משתנה. לכן, בהעדר הסבר- הם ימציאו אחד שעלול להיות שגוי ומפחיד. הם יראו דמעות וירגישו שעצובים סביבם ובטוח ישימו לב בעיקר לחסרונו של הנפטר... הכל בסדר וטבעי. הם מסתגלים מהר יותר ממבוגרים לכל מצב, והם יצירתיים להפליא במציאת דרכים להתגבר על הקושי. האמינו בהם! הם מוצאים דרכים להתמודד, אבל זה לא מבטל את ההכרח לתווך עבורם את המציאות החדשה.

חשוב שהם לא יפחדו לשאול, חשוב שהם ירגישו שמותר גם להם להכיר בעצב. ולא, יווצר בקרבם פרדוקס לא מפוצח משום שירצו להביע את הדאגה שלהם להורה האבל, או הכאב שלהם בעצמם, אך אם לא יקבלו לכך לגיטימציה - ידחיקו או יביעו זאת בדרכים לא רצויות. נרצה וודאי לגדל מבוגרים שמודעים לרגשותיהם ויודעים לשים אותן במילים, לכן כך ננהג איתם בעצמנו- נשיים את התחושות ונכיר בקיומן.

חשוב שהם ירגישו שהכל בשליטה למרות הכאב. שיחושו מוגנים ומוכלים.

תרגישו חופשי להתעצב לידם, זה בסדר גמור. לא צריך לשקר או להתנהג כאילו דבר לא קרה. לצד זה חשוב לשדר להם שאתם עדיין שומרים עליהם ודואגים למשפחה. (אפשר ממש להגיד את זה בקול כדי שלא ירגישו שאם ההורים עצובים אז הם מתפרקים ואז "מי ישמור עליי"?).

הבשורה

אתם , ההורים שאיבדו את אמא/אבא שלכם, לא חייבים להיות אלה שמבשרים לילד. אפילו כדאי שזה יהיה מבוגר אחר שקרוב לילד (אולי ההורה השני, אם ישנו), ובתנאי שיעשה זאת ברגש ובמחשבה תחילה.

אם הילדים צפויים לבקר בבית האבל- כן חשוב שהבשורה תהיה לפני שהם מגיעים לשם, כי הם יראו טפאורה חדשה (לדוגמא מזרנים למי שכך נוהג, או בני-משפחה שבאים לנחם בהמוניהם, תנועת זרים בבית ועוד). כדי שלא יבהלו צריך לומר להם איך זה עומד להראות.

המתכון לשיחה על אובדן הוא פשטות ואמת. לא להרבות במילים.

לא משקרים. שקר יתפרש כחוסר אמון בעיניי הילד, ובצדק. הוא עלול לחשוש ששומרים מפניו עוד סודות וגם בעתיד יטיל ספק באמיתות הדברים שמבוגרים יספרו לו. מצד שני לא מנדבים עובדות מיותרות. תנו להם לשאול ואפילו גם לענות. אבל תהיו שם להקשיב ולהנחות.

הקו המנחה לשאלת ה"כמה מידע לתת?" הוא הילד בעצמו. הקשיבו לו. על מה שהוא שואל- תענו (ילדים שואלים שאלות שהם בשלים לשמוע את התשובה להן).

בהקשר הזה, אני ממליצה לפצל את הבשורה לכל ילד בנפרד במידה ויש כמה ילדים בהפרש גילאים משמעותי. זאת משום שלכל גיל שלב התפתחותי וקוגניטיבי אחר. הדבר משפיע על תפיסת המציאות, על אופי השאלות שישאל ועל מידת הפירוט שנספק להם.

מותר וצריך להגיד את המילה "מת/ה".

לא לפחד מזה. זה יותר נכון מאשר להגיד "עלתה לשמיים" כי אז הם חושבים שהמת באמת עלה פיסית למעלה והוא יכול גם ליפול. זה לא ברור כ"כ. יש ילדים שלוקחים סולם ורוצים לעלות לשמיים. לא נרצה לבלבל אותם. גם לא צריך לומר "נפטר" או "הלך" כי זה נורא לא ברור. לדוגמא- אם סבא נפטר בגלל מחלה, אפשר להגיד ש "הוא הרגיש לא טוב, וטיפלו בו מאד יפה עד שהגוף שלו נורא התעייף ונחלש. בביה"ח הרופאים ניסו לתקן את הגוף אבל בסוף הוא הפסיק לעבוד, ומת". הבהירו להם שמדובר במחלה נדירה וקטלנית, שונה ממחלות רגילות שיש לנו לפעמים.

אפשר לשאול את הילד " אתה יודע מה זה מת?"

להתייחס למה שאמר. להקשיב באמת, להכיל, לענות להם על השאלות שהם שואלים ואז להמשיך להסביר להם. יהיה לנו קל לעשות זאת אם נחשוב על המונח "מת" כ-"לא חי". בבואנו להסביר דברים שקשה לנו להבין אפילו בעצמנו, אפשר לענות בפשטות רק את מה שבטוח נכון, לדוגמא : "מת זה מי שלא מרגיש כלום [הרי חי כן מרגיש]. מי שמת לא צריך לנשום [ בניגוד לחי ]. הוא לא צמא, לא רעב, לא עייף...לא מרגיש כאב ולא עצב". אם הייתה מחלה לפני המוות תוכלו להוסיף :"מת זה אומר שהגוף שלו/ה פשוט לא הצליח להמשיך לתפקד".

בסיום, שאלו את הילדים :"יש משהו שאת/ה רוצה לשאול או להגיד לי?"

שאלות שעלולות לצוף מהילדים.

-סבתא תחזור?

דוגמא למענה: "לא. נתגעגע אליה מאד, אבל היא לא תחזור". אפשר להוסיף ש "היא עדיין קיימת בלב שלנו, שם היא איתנו כל החיים. היא לא נעלמת. רק הגוף שלה מת. אנחנו חושבים עליה וזוכרים אותה, ויש לנו תמונות וזיכרונות. אז היא קצת כן איתנו. אבל לא נראה אותה שוב".

-אז איפה היא עכשיו?

להגיד את האמת- "בבית העלמין". נקודה, בלי פרטים אם הילד לא שאל.

אם מתחילים לשאול שאלות על הקבורה אפשר לחסוך מהם תיאור מיותר כי אז הם ידמיינו את הגוף תחת חול וזה מפחיד בגיל צעיר. מספיק להגיד ששמים אותם שם, ב"מקום של המתים".

-מה קורה לו אחרי שהוא מת?

אפשר להגיד שהוא "אולי בעולם המתים, אולי. אנחנו לא יודעים איפה זה בדיוק ואיך זה נראה...רק כשמגיעים לשם יודעים..." לא להבטיח להם שהמת נמצא בשמיים, לא בגן עדן, לא בעננים וכל מיני הסברים דומים. לנו זה נשמע כמו סמבול רך ונעים להתנחם בו, אבל לילדים רכים חשיבה קונקרטית. הם עלולים לחשוב שהמת נמצא פיסית למעלה, על כל המשתמע מכך ( הוא יכול גם ליפול, או לחזור , או להסתכל עלינו כמו בלש וזה מלחיץ).

-זה יקרה גם לך?

אני זו שכתבתי בראש עמוד זה שחשוב להגיד את האמת. אבל לא התכוונתי לחשוף את הילד טרם עת לעובדות החיים הכואבות כולן, בטח לא כשהוא ממש רך! התשובה תלויה בגיל הילד, במידת הרגישות שלו ובצורה בה הוא מגיב לבשורה. לדעתי, חשוב להקנות לו בטחון במיוחד בתקופת משבר זו. לנו ברור שכולנו נמות בבוא הזמן, אבל ,לדידי, להודות בכך בפני ילד צעיר ומפוחד זה לא רעיון טוב, עם כל הכבוד לאמת, במיוחד אם זה לא הכרחי כרגע. אני סבורה כך מכיוון שלילד צעיר מאד אין עדיין אומדן זמן ויחסים. עלול להיות לו קשה להבחין בהבדל גילאים ומצב רפואי בין דורות. לכן נענה אמת, אך לא את כולה.

דוגמא :"מי שמת זה בדרך כלל אנשים מאד מאד מאד מבוגרים, זקנים, שכבר סיימו לחיות." אם הילד מאד בוגר, גדול בגילו, ומגיב לאורך השיחה בצורה שמאפשרת להתקדם, או אם הוא מתעקש ומקשה בשאלות כמו "ואחרי שתהיי ממש ממש זקנה תמותי?", אפשר לענות ש "זה יקרה עוד המוווןןןןןן המון המון שנים. אתה כבר תהיה מבוגר מאד בעצמך".

אם אתם מזהים פחד נוראי בשאלה שלו, אם הוא לא מספיק בוגר, אם לא הוא זה ששאל את השאלה אלא אחיו הגדול ממנו, לא חייבים להגיד את כל האמת כאן, פשוט אמרו בינתיים "לא". הדגישו את ההבדלים ביניכם ובין הנפטר כדי להבהיר לו את התמונה. דוגמא: "סבא היה מאד חולה, אתה זוכר כמה פעמים היה בבי"ח? אני לא. אז זה ממש לא דומה. אל תדאג.".

אני חושבת שחשוב לנסוך בילד בטחון כרגע. עם נסיון החיים שלו הוא כבר יכיר את הסטטיסטיקה האמיתית ומה הסיכוי למות בעוד דרכים שאינן שיבה טובה. הוא יחשף למידע הזה כשיהיה בשל אליו וכשיתעניין בו.

בין אם אתם מרגישים שבישרתם על המוות בצורה "נכונה" או לאו, הישארו רגישים לילדים ושימו לב איך הם מגיבים לבשורה ולאבל בכלל. עקבו ואל תהססו לבקש עזרה או טיפול רגשי/ הדרכה הורית במידת הצורך.

אפשרו להם לחבק, אפשרו להם ולעצמכם להיות עצובים ולחשוב על זה קצת. הציעו אולי לצייר ציור או אם יביעו רצון- לעשות טקס אחר של פרידה. מאידך, אל תכריחו לעשות אף אחד מאלה וגם אל תיזמו שיחות תכופות על הנושא.

אם הילד ירגיש שהדלת פתוחה ומותר להכיר ברגשות –דיינו. הוא ישאל בעצמו, או שלא. וגם זה בסדר.

שלא נדע צער

**המידע שבאתר/בעמוד לא מחליף טיפול רגשי/רפואי/מקצועי אחר**

* השימוש בכתבים הוא באחריות הקורא בלבד *

** הזכויות על הנכתב לעיל שמורות לנופר לוטווין. אין להעתיק / לשכפל / לעשות שימוש בחומרים ללא הסכמתה בכתב **



#מוות #אובדן #ילדים #איךלבשר #האםלשקר #אמת #רגש #אבל

מדריכת הורים מומלצת בטלפון

כל המוצג באתר הוא בגדר המלצה ובאחריות הקורא בלבד. אין זה תחליף להתייעצות מקצועית ו/או לטיפול רפואי. 

החומרים המתפרסמים באתר בלעדיים לנופר לוטווין. אין לעשות שימוש בכתוב החורג מכללי זכויות היוצרים והקניין הרוחני. כל העתקה/שכפול/העברה/הפצה/עריכה של החומר ללא אישור מהיוצרים אסורה בהחלט