מתנה ענקית שנוכל להעניק לילדנו היא ללמוד לחיות ביחד, ואפשר לעשות את זה אם מגיבים נכון לקונפליקטים שבינהם. למה ילדים רבים, מתי זה חריג, האם כדאי להתערב ואם כן- איך?
אם זה עוד לא קרה אצלכם בבית- חכו, זה עוד יקרה. בקטן או בגדול, בקול רם או בהקנטות, עם או בלי אלימות- המריבות יופיעו. ואתם יודעים מה? יש לזה תרומה לא קטנה בכלל להתפתחותם הרגשית, החברתית, והרגשית של הילדים.
המשפחה היא מיקרוקוסמוס של החברה לתוכה גדל הילד. אנחנו המחברתים הראשונים של שלו וגם לאח יש תפקיד במערכה הזו. לכן אתחיל ואומר שאני מברכת על תקשורת בין אחים, גם כשהיא כרוכה בניגוד אינטרסים.
מערכת היחסים עם האחים מלמדת את הילד לחיות בחברה, והרי שילדים לא לומדים ממילים כי אם מחוויות. לא די לומר להם במלל איך נכון לשחק ביחד, מה מותר ומה אסור, מה נחשב לא נעים לפרטנר. כל אלה ערכים שבאמת תפקידינו להעביר אותם לילדים, אבל האופן שבו הם ינהלו את היחסים עם אחיהם (ועם כל בני הבית) הוא שיעור גדול בהרבה מכל נאום מילולי.
ניהול יחסים הוא דבר מורכב. לא רק לילדים קטנים אלא גם למבוגרים. כמה זוגות מתקשים לנהל את הקשר הזוגי שלהם בטוב? במה זה שונה מקשר עם אח? נכון, יש שם תשוקה ועוד פנים של קשר שאין בין אחים, אבל מדובר במערכת יחסים. יש שם וויתור לצד קבלה, יש שם תחרות וקנאה לצד אהבה, יש שם פרגון לצד ביקורתיות, יש שם גם כעס שצריך ללמוד להתנהל איתו לצד הרצון בשלום. זו משימה שצריך ללמוד לצלוח, בתהליך למידה שימשך אולי אפילו כל החיים.
ההבדל בין ילדים למבוגרים מחוברתים, הוא שהילד פחות מרוסן ויותר יצרי. הוא פועל מהבטן, מהלב, ועם פחות סננים. עדיין אין להם את המשמעת הפנימית שתזכיר מה לא "ראוי" להגיד/לעשות. הם יותר אימפולסיביים, ופחות מודעים מאיתנו, אבל החדשות הטובות הן שהם כחומר ביד היוצר במובן זה שעוד ניתן ללמד אותם כלים רבים שיעזרו להם להיות מאושרים ואהובים בחברה בעודם צעירים .
איך עוזרים להם ולעצמנו?
תחילה- כדאי להפנים שמדובר בתופעה לגיטימית לחלוטין.
שנית, למרות האמור לעיל- מריבות זה תקין, אך יריבות זה לא. חישבו רגע על מה שקורה אצלכם בבית, תוך שאתם מהרהרים במשפט הזה. אם היחסים בין הילדים הגיעו לשם- צריך לבדוק מה אפשר לשנות כדי שזו לא צורת ההתקשורת שהילדים יסגלו לעצמם באופן קבוע (גם מחוץ לבית).
דבר שלישי, זכרו שריב זה לא ביטוי לחוסר אהבה. אפילו אם אחד מהם אומר בקול רם "אני שונא אותך!". הוא אולי כועס, מקנא, ובעיקר בעיקר- מתוסכל. זה לא אומר שהוא לא אוהב את אחיו.
דבר נוסף- דעו שמרבית המריבות, אם לא כולן, מתרחשות בזירה בה אחד ההורים נוכח, או כדי לקרוא לו לשם. הרבה פעמים אתם אכן מגיעים, מה שמשמר את קיום הריבים האלה.
החליפו את המילה "ריב" ב"קונפליקט". מכאן התחילו להתבונן במצב קצת אחרת:
קונפליקט צריך לפתור. קונפליקט מתעורר מתוך ניגוד אינטרסים והוא חלק בלתי נפרד מיחסים. קונפליקט צריך לנהל.
תפקיד ההורה לתווך לילד את העולם ואת החברה בה אנו חיים, ובמקביל ללמד את הילד התמודדות עם עצמו ועם רגשותיו. זה כולל גם ללמוד לפתור קונפליקטים.
בואנו לפתור אותם, חשוב תחילה לדעת לזהות מתי חשים מתוסכלים ולמה, ולשיים את זה. ילדים לא יודעים להביע זאת במילים אם לא מלמדים אותם לעשות כך, והם גם לא נולדו עם כלים להתמודד עם קונפליקטים בצורה שונה ממה שהם עושים כרגע. (הוא כועס אז הוא מחטיף! חוטפים לו אז הוא זורק! הוא לא ראשון בתור אז הוא דוחף). מקומכם ללמד אותם איך לעשות אחרת. אם אתם חשים שאין לכם את הכלים לכך - הדרכה הורית בנושא יכולה לתת מענה.
הזהרו מתוויות
יש ילדים שנוטים לא לענות בעת ויכוח עם ילד אחר, ולא יודעים להגן על עצמם. הם נראים לנו ה"קורבן". אנחנו מאד רוצים לעזור לכאלה ולכן מתערבים להגנתם, אבל דווקא משום כך- הם לא מתחזקים וממשיכים "למשוך אש". זה סימן שמשהו במה שאתם עושים לא עובד, אולי אפילו משמר את המצב.
לעומתם, יש ילדים שמשיגים תמיד את מה שהם רוצים- הם ה"חזקים" בעיני המבוגרים. אנו נוטים לחשוב שהם מקור הבעיה, שעליהם צריך לכעוס כדי להפסיק את היריבות. בדרך כלל נדמה שלא צריך לעזור לילדים כאלה. הם הרי לא קורבנות, הם מנהלים את הזירה, אך זו הנחה שגויה.
שני סוגי הטיפוסים צריכים לשכלל את הכישורים שלהם כדי להצליח להסתדר בחברה. זה יקרה תוך כדי נסיון בחברה ועם אחיהם, כשבמקביל ההורים יגיבו נכון ליחסים האלה.
בעת ריב נסו לא לכעוס. כעס הוא יציאה משליטה, ולפעמים זה בדיוק מה שהילדים ניסו להשיג.
אל תתערבו כשלא צריך. תגיבו בזמן הנכון ובמינון הנכון. כשאנחנו מתערבים אנחנו בוודאות פוגעים לפחות ברגשותיו של אחד מהילדים. לפעמים אנחנו אפילו מלבים את הריב ומסתכנים בכעס של אחד הילדים כלפי ההורה. כך שגם אם עצרנו את הצעקות, והריב לכאורה הסתיים – המחיר שזה גובה הוא פגיעה ביחסים של ההורה עם אחד הילדים, ואנחנו לא רוצים את זה.
אל תשתלטו על הסיטואציה. אמנם הורה צריך לקדם כל ילד ולעזור לו לשפר את יכולותיו החברתיות, לתרגם לו רגשות למילים, ולהיות עבורו מנחה. אך הזהרו מסירוס. לקחת פיקוד על ההתנגשויות בין האחים זהו לא הפתרון. עובדה- זה פשוט לא עוזר.
אתם בוודאי קוראים את הדברים וחושבים: "אבל אני לא מסוגל לשמוע אותם מדברים ככה"/ "אני לא מוכן שהתנהגות כזו תהיה בבית שלי, אז לשתוק?" / "מסכן הקטן" / "מסכן הגדול"/ "אני יודעת שהוא התחיל. שמעתי, ראיתי, אני חייבת להתערב" / "איזה בושות, השכנים ישמעו... "/ "אם אני אתערב הם ילמדו"... ועוד מחשבות דומות. אתם צודקים, זה מורכב.
החדשות הטובות הן שיש מה לעשות. יש הדרכה הורית בנושא אומנות התיווך שמציידת את ההורים בכלים פרקטיים לעניין הזה.
הורה צריך להיות חכם ולא רק צודק, לכן נסו פחות לפעול מהבטן, ולערב יותר מודעות בתגובות שלכם. אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זכרו שזה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.
