בתי הספר הרגילים הם כמו יתה שבה לומדים יחד סנאי, קוף ודג, שנדרשים ללמוד לטפס על עץ. ברור שדג יכשל, אבל גם הסנאי, שמצטיין בטיפוס, עשוי לא לממש את מלוא הפוטנציאל שלו כשהוא מקבל על כך ציונים. מדריך להורים כיצד להגיב לציונים
הכתבה המקורית באתר "הארץ" בפינה שלי "הרהורים וילדים". הנה עיקרה:
אנחנו מתקרבים לחלק הזה בשנה שבו הילדים נמדדים על הישגיהם במחצית שחלפה. אם לא זומנתם כבר ליום הורים זה בטח יקרה בקרוב, ואחריו יגיע יום חלוקת התעודות הגורלי. כולם מתרגשים מהיום הזה, גם הילדים ה"טובים" וגם אלה שפחות.
מוצלחי כיתה מחכים בכליון עיניים לדקות בהן ישבו הוריהם ויאזינו בשקיקה להקראת הציונים הגבוהים שהשיגו. חלקם אפילו יקבלו על זה פרס חומרי וחסר קשר כדי לעודד אותם להמשיך להצטיין. על פניו - אושר גדול, רק שאנחנו מפספסים את העובדה שחלק ג
דול מהילדים האלה משלם מחיר כבד. הם מקדישים את חלק הארי מילדותם לעבודת הציונים, שאני תוהה כמה מקום היא באמת ראויה לתפוס שם.
אבל זה עוד הרע במיעוטו. מה עם הילדים שהתעודה שלהם פחות זוהרת? אלה שיום ההורים הוא עבורם יום הדין. אלה שנמאס להם לאכזב, לשמוע כמה הם לא יוצלחים, אלה שיודעים טוב מאוד כמה ביקורת יש למורה עליהם והם מתפללים שהפעם הוריהם לא ילבינו מבושה כשישמעו אותה מנמקת את דבריה.
נחמץ ליבי על אלה ועל אלה, ולא כי אני חסודה ורחומה או אנטי ממסדית שקוראת לכולכם לשחרר כל ציפייה מהילדים. ממש לא! אלא כי אני רואה איך מפספסים את הגוזלים האלה. אני רואה איך ממשיכים להנהיג בחינוך המסורתי נהלים עתיקים שמזמן כבר הוכיחו את עצמם כלא יעילים ואיך ההורים משתפים עם זה פעולה בעל כורחם (אולי כי הם בעצמם גדלו לתוך מערכת דומה).
לא נשנה את הסיסטמה בעזרת הכתבה הזו אבל דיינו אם אצליח להשפיע מעט על אופן ההתייחסות שלכם לעניין. ככה נמזער נזקים ולפחות בחלקת האלוהים שלכם דברים יתנהלו מעט אחרת.
איך מגיבים לתעודה "גרועה" ולתלונות של הגננת?
לא צריך להעמיד פנים שלא מעניין אותנו מה היא אמרה, או מה כתוב בגליון הציונים אם זה כן מעניין אותנו. אבל אל תעשו זאת בסמוך למועד חשיפת התעודה. הרגע הזה גם ככה טעון רגשית ואין בו מקום להטפות. אם יש בעיה/קושי שצריך לברר עם הילד בעניין הישגיו בדיסציפלינה מסויימת או לגבי התנהוגותו בגן אל תעשו זאת מיד כשיוצאים מדלת הכיתה אחרי שיחה עם המורה ובטח שלא מולה. שם רק חבקו והזכירו לו שאתם אוהבים אותו. בערב או מחר דברו על השאר.
צריך לזכור שכל ילד ביסודו רוצה להצליח גם אם לכאורה נראה שלא. אף ילד לא שמח לקבל הערכה נמוכה מסביבתו. לכן אין טעם לזרות לו מלח על ציון שגם ככה שורף לו בלב. הוא כבר הושפל כשהושווה לשאר חבריו לכיתה וכשכשל בשיעורי הבית. הוא כבר יודע שהוא העקב-אכילס של הגן. הוא מזכיר לעצמו את זה בכל מפגש שבו הוא מתקשה לשבת.
לפני שתענו "אבל זו אשמתו. הוא בוחר לא לממש את הפוטנציאל שלו" תרשו לי להבהיר מה הוא בכלל פוטנציאל: פוטנציאל הוא היכולת או הכוח שגלומים באדם אבל עוד לא יצאו אל הפועל. אם הם לא באו לידי ביטוי יש לכך סיבות והאחרון שאשם בהן הוא הילד. זו יכולה להיות לקות למידה, זה יכול להיות מורה גרוע, אלה יכולים להיות התנאים הסוציאלים בהם חי הילד, זו יכולה להיות הפניות הרגשית שלו (או היעדרה), נסיונו הקודם שהוריד לו את המוטיבציה, ערך עצמי נמוך, קושי חברתי או חושי שמסיח את דעתו, התאהבות, חוסר עניין, ועוד מליון ואחת משתנים שקובעים כמה פנוי הוא ללמידה. אני לא מתרצת את ה"נכשל" שהוא הוציא או מצדיקה אותו, רק מציעה לכם להסיט את הפוקוס מהציון לראייה יותר הוליסטית של הילד.
גם לציונים טובים צריך ללמוד להגיב נכון
יש ילדים שזוכים לביקורת טובה מהגננת. הם מצטיינים במנייה, בזיהוי האותיות, באחיזת עיפרון ונשמעים להוראות. אותם ילדים יקבלו בטח גם ציונים יפים בבית הספר וביום חלוקת התעודות תרצו לשבח אותם בלי הרף. היזהרו מזה.
משפטים כמו : "תמיד ידעתי שאתה גאון" / "איזה ילד מבריק!"/ "אתה קורא הכי טוב בכיתה" כמובן באים ממקום מאוד גאה ומסופק שלכם אבל יש איתם בעיה. הם מאדירים את התוצאה בלי להתייחס לתהליך ובכך מתווכים שהיא שחשובה. משפטים כאלה זורעים מחשבות תחרותיות וריצוי בגלל שהם נאמרים בסמוך להישג מאוד ספציפי. ילד עשוי להבין מזה שאם לא יצליח - יהיה פחות נהדר. זו מחשבה מבהילה וכמובן שגויה כי הוא הרי ילד מקסים לא משום שהצליח בחשבון אלא גם כי הוא נדיב, מצחיק וחבר טוב.
לכן החליפו שבחים בעידוד. נסחו משפטים פחות כלליים ונמקו בדיוק את מה שהייתם רוצים לחזק.
"אני כ"כ שמחה בשבילך. רואים שהשתלם לך להשקיע בחשבון, תראי איזה ציון השגת, את בטח גאה בעצמך" ולא "את כוכבת, ידעתי".
לא הוגן לשפוט דג על פי היכולת שלו לטפס על עץ
הדברים שמודדים במסגרת החינוכית הם בדרך כלל מאוד צרים. מתייחסים ליכולת של הילד למלא משימות כתובות ולמסוגלות שלו לשבת מרוכז בזמן שיעור. גם אם כל אלה חשובים הם לא כל מהותו של הילד ואת זה חשוב לזכור. תעודות עם ציונים לא מייצגות תמונה מהימנה של כישוריו ואופיו. הן לא לוקחות בחשבון כמה אדיב הוא, או כמה ליבו טוב, כמה הוא יצירתי ואמביציוזי, ואיזה יכולות אירגון ומנהיגות יש לו. הציון משקף משהו מאוד נקודתי שלפעמים הוא אפילו לא רלוונטי לכולם.
תארו לכם שדג היה לומד באותה כיתה עם קוף וסנאי, ונדרש משלושתם לטפס על עץ. ברור שהדג היה נכשל אפילו אם היו מצמידים לו מורה פרטי. בהפסקות הוא היה שוחה אבל נחשב סורר בעיני המערכת. ככה מפספסים ילדים וגורמים להם להאמין שהם חסרי ערך, כי מודדים אותם לפי טיפוס על עצים בזמן שהם בכלל נולדו לשחות. לכן כאשת חינוך אני יותר תומכת ברעיונות שמעודדים למידה פרוייקטלית או אחרת ובתנאי שתהיה רחבה ומותאמת. והעיקר שהמדידה בה לא תהיה המטרה אלא רק כלי.
את אנשי החינוך שקוראים את הכתבה הזו ומתקשים לצאת מהקופסא - אני מזמינה ליצור איתי קשר ואציע לכם בשמחה דרכים יצירתיות לנהל יום הורים שלא ירגיש כמו משפט עבור הילדים, ועם זאת יהיה יעיל.
מההורים שכאן אני מבקשת שתזכרו שהילד שלכם הוא עולם ומלואו, והתעודה היא רק עוד נדבך בחיו שאפילו לא מבטיחה לו הצלחות בעתיד. אני מכירה תלמידים מצטיינים שלא מצאו את עצמם בחיים הבוגרים כי הכישורים החברתיים שלהם נותרו מוגבלים או כי היכולת שלהם לנהל רגשות פחות מוצלחת מהידע שלהם במתמטיקה. לעומתם יש רופאים ואנשי עסקים משגשגים שכילדים השיגו ציונים נמוכים מאוד. אם חשוב לכם לחנך לחריצות, התמדה, ושקדנות - הדגימו זאת באופן שבו אתם בעצמכם מתנהלים ביום יום. בנוסף, שקפו להם הצלחות קטנות שלהם לאו דווקא בהקשר של ביה"ס. ככה יסיקו מה עבד טוב ויוכלו לשחזר זאת כשירצו. טפחו את הדברים שאותם הילד שלכם אוהב או טוב בהם. שם יש הרבה עם מה לעבוד. אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זה לא כי אתם לא יכולים אחרת אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.
הכתבה המלאה באתר "הארץ" בפינה שלי "הרהורים וילדים".
עקבו אחריי גם בפייסבוק לקבלת עדכונים על מאמרים חדשים ודיונים על חינוך, הורות, שינה וגידול ילדים
