האם ילדים מאושרים הם ילדים שלא חווים תסכול? האם הורה שחוסך מילדו כשלונות ואכזבות - גורם לו להרגיש מוצלח? רבים חושבים שכן, אך במבחן התוצאה מתבדים.
כתבה שפורסמה במקור ב-מדור הורים של YNET
איך אתם מרגישים כשהילד שלכם מרוצה ומצליח? בטח שמחים בשבילו אבל גם בשבילכם, כי זה "מאשר" לכם שאתם הורים טובים. וכשהוא עצוב, מאוכזב, פגוע או מוטרד - מה זה עושה לכם? אתם בטח כואבים בשמו אבל אולי גם קצת כואבים את כישלונכם. מי רוצה להרגיש אשם על כך שלא מנע מילדו כאב, עלבון, כעס או קנאה? אף אחד, ולכן הרבה הורים שמים את כל מרצם בנסיונות למנוע זאת מילדיהם.
הבעיה היא שהמצבים האלה דווקא חשובים לתחושת המסוגלות העצמית של הילדים, ובלי התנסות בהם היא לא תתפתח.
מחקר מאוניברסיטת אוהיו עמד על החשיבות של תחושות החרטה, ההחמצה והאכזבה שנילוות לטעויות או כישלונות של בני אדם. לפיו, ההתמקדות בתחושת הכישלון האישית היא חוויה שמקדמת להימנע מטעויות דומות בעתיד. במילים אחרות- קשיים מלמדים ומחזקים. כשהורה כל הזמן מקל על ילדו הוא מחבל לו בפוטנציאל לחוות הצלחות אותנטיות.
"אז מה, אני אתעלל בילד שלי כדי שיתחזק? אני אתן לו לסבול כדי שילמד?", לא לזה הכוונה. החיים (ובתוך כך גם הילדות, שהיא הרי חלק אינטגרלי ונכבד מהם) עשירים בהזדמנויות מאתגרות גם ככה. אין צורך לייצר עוד מצבים כאלה באופן מאולץ, ולא צריך להקשות על ילדים בכוונה. צריך רק לא למנוע את הקשיים שנולדים באופן טבעי. ומה תפקידכם בזירה? לעזור לילד הצעיר להתמודד עם צער ועלבון, אבל לא לתקן עבורו את המציאות שגרמה להם.
דוגמא:
בניית מגדל קוביות יכול להיות משימה מאוד מורכבת וקשה עבור פעוט. תחשבו על זה, צריך להקפיד שכל קובייה תשב יציבה , לדאוג לבסיס רחב שישא את הגובה, לשמור על שיווי משקל וויסות בתנועות. תוכלו לתאר לעצמכם כמה מתסכל יהיה אם המגדל הזה יפול. סביר להניח שהילד יבכה ויכעס, בצדק.
מה יעשה הורה רחום בד"כ? יבנה עבורו מגדל חדש כמובן.
מה הילד למד מזה? שהוא לא מסוגל לבנות מגדלים יציבים, רק אמהות יכולות, ואולי אפילו כדאי לו לא לנסות שוב להבא.
אז איך עדיף להגיב?
"אויש, איזה חבל שהמגדל התפרק. זה כ"כ מאכזב, אני יודע. ראיתי כמה השקעת. עבדת לאט ובעדינות ובכל זאת זה קרס. זה ממש מתסכל. אני חושב שצריך לנסות שוב, הפעם עוד יותר בזהירות, וזה בטח יצליח". משפט כזה עשוי להספיק. אם הילד משיב"אבל אני לא יודע איך" אפשר לענות "אני מוכנן לעזור. אני אסתכל איך אתה בונה ואציע הצעות. לדעתי כדאי להתחיל בקובייה הרחבה ביותר", ככה מכוונים אותו לעשייה ברוח ספורטיבית בלי פיצוי.
במילים שבחרתי לומר נתתי שמות לתחושה, כך שעל הדרך לימדתי את הילד להביע את רגשותיו במילים. נתתי להן לגיטימציה, גיליתי אמפתיה והבעתי אמונה ביכולותיו. עד כדי כך שלא וויתרתי לו. זו לא דרישה מוגזמתכל עוד היא תואמת את הגיל ואת היכולות.
אם בניסיון השני הילד יצליח לבנות מגדל יציב הוא יחוש מאושר כפליים מילד שאימו תבנה זאת עבורו, כי הוא ידע שהרוויח זאת בעצמו והצליח להתגבר על מכשול. בפעם הבאה שיתקל באתגר ידע שיש בכוחותיו להתמודד, שהרי כבר הוכח לו שהוא מסוגל לכך.
מי שהגדיר יפה את תחושת המסוגלות העצמית היה הפסיכולוג הידוע בנדורה, מפתח תיאורית הלמידה החברתית-קוגניטיבית. הוא טען שאדם בעל מסוגלות עצמית גבוהה הוא מי שמאמין שיש ביכולתו לבצע את הנדרש להשגת מטרה מסוימת, גם אם היא חדשה ומלחיצה. כלומר, אם לשני אנשים יש כישורים זהים לביצוע פעולה כלשהי, זה שתחושת המסוגלות העצמית שלו גבוהה יותר - יצליח להגיע לתוצאה הרצויה, בעוד שהאחר לא יוכל להביא את יכולותיו
לידי מימוש (מה שקוראים "פוטנציאל"). אחד הדברים שמגבירים את תפיסת המסוגלות העצמית הוא חוויות ההצלחה שבהתגברות על קשיים. לכן הם חשובים.
קושי יכול להיות גם מכשול חברתי
עצוב לראות ילדה פגועה כשחברתה מסרבת לחלוק איתה צבעים או בובות חדשות שקיבלה. כדי להפסיק את הצער הרבה הורים מתערבים ופוקדים "תני לה קצת, זה לא יפה", ואם זה לא עוזר יגידו גם : "אני אקנה לך כזה, אל תבכי".
סליחה? כשאני רוצה משהו שיש לאחרים אף אחד לא קונה לי כזה מיד ובטח לא מכריח את האחרים להשאיל לי את החפץ. אז למה ללמד את הילדה שככה עובד העולם? זה מעוות. ולמה החברה האחרת מוכרחה לחלוק הכל? הצבעים שלה חדשים, הבובות יקרות לליבה והיא רוצה לשמור אותם לעצמה. אני מסכימה שזה לא ממש נחמד, ומוטב היה אילו היו מחנכים אותה
לשתף, אבל זה לגמרי הגיוני גם אם היא לא רוצה.
פה מקומכם הוא לתווך ולתמוך, בלי לטייח את האמת. דוגמא: "אני רואה שאת עצובה. זה כי את פגועה ממנה. ואת גם קצת מקנאה כי מאד מתחשק לך להשתמש בצבעים האלה. היה נחמד אם היא היתה מסכימה לחלוק איתך אותם, אבל היא לא רוצה, והיא גם לאחייבת. זה שלה. את יכולה לבחור לשחק במשהו אחר, או לנסות לשאול אותה שוב עוד מעט. אולי היא תשנה את דעתה".
כשאתם מגוננים מדי אתם מטעים את הילד לחשוב שבעולם אין אתגרים. כך שאתם לא תורמים לו להבשיל רגשית.
משפט רווח בקרב ילדים בגנים הוא "אני לא יכול" על דברים שהם כן יכולים. אני רואה יותר מדי ילדים שמלשינים כי הם לא מכירים כלים לפתרון קונפליקטים. יש לא מעט ילדים שאיבדו את היצירתיות כי הם התרגלו שיש מעליהם ענן בדמות מבוגר שפשוט אומר להם מה לעשות ומחלץ אותם ממצבים מורכבים. אלה ילדים שגדלים לפחד מחוויות חדשות ומתקשים להסתדר בחברה.
אני כ"כ מאמינה בחוסנם של ילדים בגיל הרך ולכן כותבת לכם - אפשרו להם! סמכו עליהם.
היו שם לתת להם יד וחיבוק כשקשה, תווכו להם סיטואציות ורגשות , אבל תנו להם גם להפסיד ולהיפגע. זה ממש בסדר. הם יודו לכם על זה בעתיד. אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זה לא כי אתם לא יכולים אחרת , אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.
לעמוד הפייסבוק העשיר בטיפים והפניות למאמרים נוספים לחצו כאן
