לא הרבה הורים מודים, שיש להם רגעים בהורות, בהם הם חשים שהם פשוט לא נהנים במחיצת את אחד מילדיהם. גם מי שאומר זאת בשיחות הדרכת הורים, מתנסח בהתנצלות, ומסייג, כנראה בגלל הציפייה שהורות תהיה הרים של אהבה ללא תנאים. אני סבורה שהיא באמת כזו, אבל האם 24/7 הורים אמורים להרגיש את אותה אהבה בוערת, ובאופן זהה בין כל ילדיהם? ומה עושים אם לא כך קורה?

לחצו כאן לכתבה המלאה והמרתקת שפורסמה בעיתון "הארץ" בפינה שלי "הרהורים וילדים"

אולי הילד שלכם עקשן או אלים, עד כדי כך שכל בילוי איתו אפוף מאבקי כוח מתישים. אולי הוא פשוט לא מה שציפיתם שיהיה - פחות זורם מכפי שייחלתם לו להיות, שלילי מדי, תלותי, או אולי הוא מרבה להתלונן וזה מבאס אתכם.

אולי היה דכאון לאחר לידה וזה השפיע על הקשר.

מכל מיני סיבות הורים עשויים להרגיש שבתקופות מסויימות פשוט לא כיף להם במחיצת אחד מילדיהם. הנה מחקר שמצביע על 65% מההורים הנשאלים, שמעדיפים את אחד הילדים על פני האחר.

כנראה שלא אפשרי לאהוב את כל הילדים באותה צורה (שימו לב שלא אמרתי "באותה מידה"). האמת היא שאם נחשוב על זה, זה ממש הגיוני.

הרי אף ילד לא זהה לאחיו. לכן רק ברור שהם לא יעוררו בנו את אותן תחושות בדיוק, על אף שכולם יצאו מחלצינו והם משוש חיינו.

אז נסכים שלא מוזר אם אופי היחסים בין הורה לילד אחד יהיה שונה מאופי היחסים עם הילד האחר. אבל מה עושים כשכמות המאבקים עם אחד מהם עולה על רגעי הכיף איתו, ובסופו של יום אנחנו זוכרים ממנו רק את הקושי? מה אם זה מפריע לאהוב אותו? מה אפשר לעשות אם אחד מהילדים מעורר בהוריו אכזבה, ייאוש ותסכול במקום אהבה?

קודם כל, מאד חשוב להודות בזה משום שרק אז מתפנים לטפח את מערכת היחסים עם הילד במקום להתעסק ברגשות אשם על מה שחסר בה. אם מזניחים את הנושא לאורך זמן ילדכם עשוי לגדול בתחושה שהוא לא נאהב, דבר שעל פי אדלר הוא צורך בסיסי של כל אדם.

בנוסף ,יש סיכוי שקשר דל בחיבה, יהפוך לדפוס קבוע. עד שתזכרו לתקן אותו יהיה טיפה מאוחר מדי. לכן כדאי לתת על זה את הדעת מיד כשמזהים את הבעיה.

הדבר הכי חשוב לעשות הוא לאבחן מה אנחנו מרגישים בדיוק לפני שממהרים להגדיר זאת כחוסר אהבה, ולשאול למה אנחנו מרגישים את אותה תחושה.

לפעמים זה רק טמפרמנט הילד שמתנגש עם זה של ההורה ויוצר חיכוכים.

לפעמים התנהגות הילד מעמתת את ההורה עם צדדים שהוא לא אוהב בעצמו, דבר שמשפיע גם על הזוגיות ולכן ההורה נושא איזשהי תחושת כעס סמויה על הילד.

אם מדובר בילד שני הרבה פעמים הורים נוטים לצפות שהאהבה אליו תפרח מיד בדיוק כפי שהתאהבו בבכור, אבל אז מגלים שזה קצת שונה.

כל אלה אינן דוגמאות לחוסר אהבה, אלא למשהו שמפריע לאהבה הזו להתבטא.

העניין הוא שכאן מתחיל כדור שלג שנראה כך:

הילד מרגיש את הדחייה כלפיו (גם אם ההורה מתאמץ להדחיק אותה), ואז מגיב לזה באיזשהי צורה שהיא לרוב מתריסה.

משום כך, ההורה עוד יותר מתקשה להנות מהילד והריחוק בינהם גדל. הילד מזהה את זה והתנהגותו מסלימה כי הוא מנסה לקבל את תשומת לב ההורה שחסרה לו (אפילו אם בצורה שלילית. העיקר שיקבל יחס).

והרי לנו מחזוריות שהיא כל מהות הקשר.

כדי לפרוץ אותה על ההורה לקחת אחריות. בשביל להעשיר את הקשר בחיבה ואהבה צריך להבין שלא הילד הוא זה שזקוק ל"תיקון" אלא היחסים הם שצריכים את זה.

בהנחה שהאדם היחיד עליו באמת יש לנו שליטה היא אנחנו - השינוי צריך גם להתחיל בנו. אל תחכו שהילד ישנה את התנהגותו ובכך יתרמו היחסים. אתם הייתם שם קודם.

הילד יגיב לשינוי שנייצר וכך יתחיל פינג-פונג חדש של תקשורת בריאה יותר.

לאחר שהסכמתם לקבל את העובדה שיש כאן קושי, הגדרתם אותו נכון ולקחתם אחריות עליו נשאר להתחיל לעבוד על השינוי. נסכים שהמטרה היא להעשיר את היחסים עם הילד ביותר אהבה, ולהחליף כעס/ייאוש/אכזבה ב - חיבה/הערכה/חמלה.

אבל האם בכלל ניתן לשלוט ברגשות שצפים בנו?

אפר"ת = אירוע, פרשנות, רגש, תגובה.

בייעוצים המשפחתיים אני מלמדת את ההורים שכל אינטראקציה מתחילה מאיזשהו אירוע (דוגמא: נשמע בכי מהגינה בה נמצאים ילדיי ועוד חברים. נראה שבני הבכור הפריע לאחרים באמצע משחק). את מה שמתרחש אנחנו מפרשים באיזושהי צורה (הוא ילד שאוהב לריב, עקשן ולא נעים. תמיד הוא עושה את זה. נמאס לי!). מתוך הפרשנות הזו עולה רגש (עצבים, ייאוש, בושה) ובעקבותיו תגובה ("כמה פעמים אמרתי לך לשחק יפה?!", וריב עם הילד שנמשך עד הערב).

אנחנו לא יכולים לשנות כלום ברצף הזה מלבד את הפרשנות שלנו.

אם זו תתחלף - גם התחושה שמתעוררת בעקבותיה תשתנה.

אם אותה האמא מהדוגמא היתה חושבת לעצמה "הוא עושה את זה הרבה. נראה לי שהוא לא יודע להצטרף למשחק והוא זקוק לתיווך", אז הרגשות שהיו צפים בה היו אחרים (חמלה למשל או אמפתיה). שינוי פרשנויות והבנת צרכי הילד הם העיקר בדרך ליצירת השינוי, וכדאי לעבוד עליהם בעזרת ליווי מקצועי. שיודע לפענח מה הם צרכי הילד ומניעיו.

זה יפחית משמעותית את הרגשות השליליים שמשתלטים כרגע על היחסים ביניכם.

דבר נוסף שחשוב לעשות הוא להפסיק לצפות מהילדים להיות משהו שהם אינם. שחררו מהמלחמה הזו.

הנסיון העיקש לעשות זאת פוגע בהערכה העצמית של הילד והופך את היחסים לתובעניים. חשוב לדעת שיש מזג מולד (קווי אופי) לכל אדם, שאותו אי אפשר לשנות.

עם זאת, לסביבה יש השפעה מכרעת על התנהגות הילד ועל עולם ערכיו, אבל אותם איפיוני-ליבה שיושבים על המטען התורשתי לא יכולים להיעלם.

לכן כשהורים נלחמים בילדם להיות משהו שהוא לא - הם חווים זאת ככשלון ואז מתאכזבים אכזבה כפולה; ממנו על שום מי שהוא, ומעצמם על כך שהם לא מצליחים להתגאות בו.

ג'יימס להמן אמר על זה "עלינו לגדל את הילד שנולד לנו, לא את הילד שהיינו רוצים שיהיה".

כל אלה היו הצעות לשינוי תפיסתי שיעזור לכם להרגיש את אותה אהבה לילדכם עם פחות הפרעות.

לפעמים השינוי בחשיבה הוא מספיק בכדי לתקן את היחסים. זו הסיבה שבבלוג הזה אני מזמינה אתכם כל פעם מחדש להרהר בסוגיות הוריות.

אבל הרבה פעמים לא די בכך ויש צורך גם בכלים פרקטיים. דעו שיש כאלה ובשיחות הדרכה אישיות ניתן ללמוד אותם.

אז נכון שיש זמנים בהם נדמה כאילו קשה לאהוב את אחד הילדים. אבל זכרו שזה לא מדוייק. מה שאתם כנראה לא אוהבים זו התנהגות מסויימת שלהם או תגובה שהם מוציאים מכם. הטרימינולוגיה חשובה כאן.

יכול מאד להיות שהריחוק שאתם חווים כרגע יחלוף מעצמו, ואולי נדרשת התערבות כדי לעזור לשינוי להתרחש.

רק חשוב לזכור שילדים זקוקים לאישור מהמבוגר לכך שהם נחוצים, שייכים ואהובים. חובת ההורה בעיניי היא לוודא שכל אלה מתקיימים וגם מקבלים ביטוי. אז אם אתם מרגישים שהאהבה שלכם לילד חסומה וממוסכת בהפרעות - עבדו על לנקות אותן, בלי לחץ, אבל טפלו בזה.

לפעמים עבודה מהחוץ אל הפנים היא טובה להתחלה של שינוי איכותי. חפשו דרכים חדשות להביע את חיבתכם לילד הרך, גם אם בהתחלה זה ירגיש לכם מתאמץ. צאו מגדרכם לעבוד על זה כי זה מספיק חשוב עבורו. ואם קשה לכם לבד- גשו להדרכה הורית של 3-4 שיחות כדי לאושש את הקשר הייחודי שלכם עם הילד. אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.

לעמוד הפייסבוק ובו כל הכתבות והטיפים על הורות ושינה לחצו כאן