• נופר לוטווין- הארץ

הילדים שלכם מקנאים? אל תעשו מזה עניין


כמעט כל הורה מחזיק בליבו משאלת לב; שילדיו לא יקנאו לעולם. שלא יתעצבו, שלא יעלבו, שלא יחושו מקופחים. יש גם לא מעט גננות שזה חזונן.

לכל אותם חולמים יש לי בשורות: התחושות האלה הן חלק אינטגרלי מהחיים בכל גיל, ותפקידכם איננו למנוע את הופעתן אלא ללמד את הילדים להתמודד איתן.


כתבה מתוך עיתון "הארץ", בפינת "הרהורים וילדים"מאת נופר לוטווין

אמא מגישה ארוחת צהריים לשני ילדיה. אחד מהם הופך את הצלחת בכעס: "למה לו שמת שלושה שניצלונים ולי רק שניים?!". לחלקכם זה ישמע מוגזם אבל מקרים כאלה שכיחים בבתים רבים. זו רק דוגמא אחת מני רבות שמרכיבות את חיי היומיום של אמא כזו. "אני עושה הכל כדי שלא יהיו ביניהם הבדלים והם עדיין מחפשים מה יש יותר לאח. לשניהם צלחות זהות בדיוק, כשאני קונה מתנה לאחד אני תמיד מביאה גם לשני, אפילו כשאני מחמיאה לאחד אני מיד מפרגנת גם לאחיו ובכל זאת הם מרגישים מקופחים".


לא רק בין אחים התופעה מוכרת כי אם גם בין חברים. השתטחות על הריצפה מזעם כי ילד לא הספיק להגיע ראשון לתור למגלשה, או ילדה שבוכה כי כל הבובות בפינת הדרמה בגן נתפסו על ידי ילדים אחרים. אלה דוגמאות לסיטואציות בהן ילדים מקנאים, מתוסכלים או מאוכזבים.

ומה עושה בד"כ המבוגר? ממהר להסביר לילד ש"לא קרה כלום", ושאין שום הבדל בינו לבין אחרים. מיד מטשטשים את הסיבה שהעלתה בו את התסכול, מחלקים שווה בשווה את החפצים שגרמו לו לקנא, ומתקנים עבורו את המצב כדי שחלילה יחוש מאוכזב.


יקיריי, זהו עיוות של המציאות והוא לא מיטיב עם הילד אלא רק הופך אותו לתחרותי יותר, קטנוני, וחסר יכולת להתמודד עם קושי. גם את ההורה זה משאיר במצב לא נוח ולא טבעי - עליו תמיד להצטדק ולהתנצל אם בטעות לא התייחס באופן זהה לילדיו. בשום מצב טבעי בחיים דברים לא מתחלקים בצורה מדוייקת כ"כ לשניים, ובאף מקום עבודה בעולם לא סופרים מילות פרגון או מחלקים אותן שווה בשווה בין כל העובדים. אז למה ללמד ילדים לצפות שכך יהיה?

הורגלנו לחשוב שחלוקה שווה של חפצים תשקף חלוקה שווה של אהבה. כשזה לא כך, ליבנו יוצא אל הילד המקנא. אבל זו אמונה שאתם קבעתם.

מתוך רחמיםהורים מכבים את השריפה שגרמה לילד לחוש רע כאילו לא קרתה. אולי זה משום שלנו בעצמנו אין כלים להתמודד עם קנאה, וגדלנו לחשוב שכל הבדל הוא אפלייה? תחשבו על זה רגע. זה בכלל לא נכון.


האם תפקיד ההורים הוא לגרום אושר לילדיהם? אני לא בטוחה:


לפעמים נדמה לי שהורים מתבלבלים וחושבים שמהות תפקידם היא לדאוג שלילדם יהיה כל הזמן כיף. כל סיטואציה שלא מתיישבת עם המשימה הזו- ממהרים למגר. אבל אם נחשוב על זה רגע, נסכים שתפקיד ההורה הוא גדול בהרבה מזה, והרי לא באמת ניתן לגרום לילד להיות מאושר בכל רגע נתון. כן ניתן ואף צריך לצייד אותו בכלים ובמיומנויות שיסייעו לו להתמודד בטוב עם מצבים מתסכלים. אני לא מתכוונת לייצר בכוונה סיטואציות שיתסכלו את הילד, אבל אם הן קורות באופן טבעי אל תיבהלו מזה.


הורים למעשה יוצרים עבור ילדם מציאות מדומה שבה הוא לעולם לא סובל מקיפוח. זה לא מכין לחיים הבוגרים, זה לא מחשל, וזה אף מנציח את הבעיה. ילד שהתרגל לשמוע שיח על שוויון, וכל חפץ שאחיו מקבל גם הוא דורש מיד (אפילו אם הוא לא זקוק לאותו דבר) - גדל להיות ילד שכל הזמן עסוק במדידות והשוואות.


ברגע שייקלע לסיטואציה מחוץ לבית, שבה לא יתנו לו את מה שיש לאחר, הוא יחוש מיד מופלה, מסכן ושנוא. כי הוא לא מתורגל במצבים בהם מקבלים מה שצריכים במקום מה שיש לאחרים.


חשוב להבין שהצורה בה אנחנו מתנהגים לילדנו תורמת רבות לעיצוב אישיותם ולדרך בה הם ילמדו להתנהל בחברה.

אם ילדך מורד כי הוא לא הראשון ב-TAKI היום, אל תמהרי לשנות את הסבב כדי לרצות אותו. כיוון שכך את מלמדת אותו שאומלל הוא מי שלא זכה להתחיל ראשון. זה חבל כי דווקא אפשר להנות ממשחק גם אם מקומך שני בתור. לכן הגנת-היתר הזו עושה יותר נזק מתועלת, בעיניי.


ביום ההולדת של אחד הילדים אל תבקשו מהמשפחה לקנות מתנות כפולות רק כדי למנוע קינאה בין האחים. זה מעוות. למען האמת, לדעתי זה אפילו לא הוגן כלפי חתן יום ההולדת. היום הזה שלו ואין צורך להתחלק בתשומת הלב שניתנת בו. אם יש אח שמקנא אפשר להסביר לו שבימי-הולדת מקבל מתנות בעל השמחה, וכשיגיע התאריך שלו גם לו נחגוג. אני לא מבטיחה לכם שהוא לא יקנא, אבל אני מבטיחה לכם שהוא ילמד בזכות מקרים כאלה להתמודד עם התחושה הטבעית הזו ודווקא לפרגן, ואף ישמח שבביתו יש יחס מיוחד לחוגג, אשר בפעם הבאה יהיה זה הוא.

גלו רגישות וחיבה כלפי הילד הפגוע, הגיבו בצורה עניינית, והמשיכו הלאה ביום. אפשר להציע לו דרכי התמודדות אבל אל תעוותו מציאות וגם אל תחפרו על זה יותר מדי.


דמיון הואלא שוויון. לכן שחררו המאמץ לטשטש הבדלים בין הילדים. זה טבעי שיש.


שוויון זה לא צדק. תפסיקו לעוות לילידם את המציאות

חנכו את הילדים לרעיון שלהיות שווי-ערך אין זה אומר להיות זהים בהכרח. בבית אחד יכולים לגדול שני אחים שווים לחלוטין בערכם אבל שונים מאד בצרכים שלהם. עצם ההבדלה בין כל אחד וצרכיו מביאה איתה בשורה הגיונית, אמיתית, בוגרת ואוהבת : אצלנו רואים כל אחד ואחד, ומשתדלים לספק לו את אשר צריך באמת. ככה הילדים יגדלו להיות אנשים שמפרגנים לאחר, מודעים למה שהם באמת זקוקים לו ולא חרדים שיחסר להם דבר. כי מה שיש להם לא קשור למה שיש או אין לאחרים.

יש תקופות בהן ילד אחד זקוק ליותר זמן איכות עם אמא. במקרה כזה עליה לספק לו את זה מבלי לחשוש שהצעיר יקנא.

לילד מהדוגמא הראשונה שרצה עוד שניצל רק כי לאחיו יש יותר, אני מציעה להשיב: "אני מבינה שאתה רעב. אתה יכול לקחת אפילו 4. כמה אתה חשוב שבאמת תרצה לאכול?". זו תשובה שמסיתה את הנושא ל-מה הצורך שלו, במקום להשוואה.


כדי ללמוד איך לתת מענה לצורך של הילדים בחיבה לצד הצבת גבולות, איך ליישם את ההמלצות שבכתבה הזו לתוך חיי היומיום שלכם, וכדי למצוא מה בדיוק כדאי לשנות בהתנהגות במטרה להשפיע על תגובת הילד - אפשר לכתוב לי לתאם הדרכת הורים פרטנית.

האחריות לשנות משהו בבית היא בידכם, והיכולת לעשות זאת נמצאת שם. רק צריך לעצור ולחשוב על זה רגע, לנתח נכון את המצב, ולהחליט מה לעשות החל ממחר.

מה שקשה זה ליישם כמובןף, ולהתמיד. על כך ניתן לקבל ליווי מקצועי. אבל גם בלעדיו זכרו שאם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא רק כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.


לכתבה כפי שפורסמה ב"הארץ" לחצו כאן

לפייבוק שלי לחצו כאן

#קנאה #אחים #ילדים #גן #יחסים #עצמאות #חינוך #עיתוןהארץ

מדריכת הורים מומלצת בטלפון

כל המוצג באתר הוא בגדר המלצה ובאחריות הקורא בלבד. אין זה תחליף להתייעצות מקצועית ו/או לטיפול רפואי. 

החומרים המתפרסמים באתר בלעדיים לנופר לוטווין. אין לעשות שימוש בכתוב החורג מכללי זכויות היוצרים והקניין הרוחני. כל העתקה/שכפול/העברה/הפצה/עריכה של החומר ללא אישור מהיוצרים אסורה בהחלט