לפני שתתנפלו על הילד הנושך בגן, או, אם זה הילד שלכם אז -לפני שתצאו עליו , קראו את הכתבה הזו: בין אם הילד שלכם נושך ילדים אחרים, ובין אם הם אלה שנושכים אותו - הנושא וודאי פגש אתכם. ואם עוד לא - חכו. בכל גן יש ילדים שחוזרים הביתה עם קעקוע בצורת שעון אפור-כחול, כסימן ל"ביס" שחטפו מילד אחר. למה הם נושכים זה את זה, מתי צריך לדאוג, ואיך נכון להגיב לתופעה?
"אני מתביישת להגיע בבוקר לגן", מספרת לי אמא לבת שנה וחצי שמקבלת תלונות חוזרות מהורים ומהגננת על כך שבתה נושכת ילדים שם. "מה אני יכולה לעשות? הפצרתי בה עשרות פעמים, הגננת כועסת עליה כשזה קורה, ניסינו גם להתעלם תקופה אבל כלום לא עזר. ילדים חוזרים הביתה מהגן עם סימני נשיכה בצורת שעון ממנה וההורים כועסים. וואלה בצדק! איזה הורה רוצה לשלוח ילד לגן שבו לא משתלטים על ילדים אלימים כמו הבת שלי? בושות. אני נבוכה. האם זה עניין חולף?".
הורה אחר מתאר לי מצב דומה אבל מהצד של הקורבן: "בני בן השנתיים חוזר מהגן פצוע כל שבוע מנשיכות של ילדים. הגננת אמרה שתשתדל להשגיח יותר. תשובתה לא הרגיעה אותי כי עדיין מדי פעם נושכים אותו. אני לא רוצה ללמד אותו להחזיר אבל מה כן לעשות?".
נשיכות בין ילדים בגילאי 1.5-2.5 שנים הן דבר שכיח ולמען האמת, הן אפילו מצביעות על התפתחות תקינה. גם בטבע גורי יונקים נוטים לנשוך זה את זה כחלק ממשחק או אימון. כמובן שיש הבדל : בקרב בני-האדם לא נהוג לנשוך כשעשוע או כשפה, ולכן אנחנו המבוגרים נלחצים כשהילדים עושים זאת. צריך להבין שפעוטות בגילאים האלה נמצאים בשיאו של תהליך החיברות, שמשמעותו ללמוד את כללי החברה בה הם גדלים ולהתאים את התנהגותם אליה. כל שהורה/גננתת צריכים לעשות הוא לפעול בצורה שתגרום לילד להפסיק את מה שאסור בחברה הזו.
אבל מה הבעיה? שההורה או הגננת מגיבים לעניין דווקא ביתר תשומת לב, טאז הם הופכים תופעה חולפת להתנהגות קבועה, אשר משתלם לילד לשמר אותה.
בשביל מה ילדים נושכים?
ילדים פועלים ממקום חיובי עפ"י התיאוריה האדלריאנית, וכל מאוויהם לרוב להרגיש שייכים, בעלי ערך ועצמאיים ככל שניתן.
הנוסחא היא כזו:
התנהגויות שיוכיחו להם את כוחם ואת חשיבותם בקבוצה - תדירותן תגבר. לכן, אם בכל פעם שפעוט ינשך את אחיו, ייגש אליו אביו הכועס וישמיע לו (בפעם האלף) את אותו נאום ("לא נושכים/ אסור / די מספיק לנשוך") - מה שילמד הפעוט זה את הכלל הבא לחיים-
באמצעות נשיכה גורמים לאבא לשים אליי לב ולצאת מכליו.
אז למה לו להפסיק? נכון שמדובר בתשומת לב שלילית, וכל שאמר המבוגר היו מילות איסור לא נעימות. לא היה בהן לכאורה שום יחס חיובי שהילד ירצה לשחזר. אבל האמת היא שתוכן דברי האב הוא די חסר משמעות בעיני הפעוט כיוון שילדים לומדים מחוויות ולא ממילים (מה גם שההפצרות האלה נאמרו כבר עשרות פעמים ואבד ערכן).
עם ההבנות האלה נצא לבחירת התגובה הנכונה לנשיכות
קחו בחשבון גם את נסיבות חיו של הילד הילד הנושך אשר אולי מגבירים אצלו תחושות תסכול בתקופה שבה התחיל לנשוך יותר מתמיד. אם הוא מתוסכל, מוטרד, כעוס, מקנא, או חווה שינוי משמעותי בחיו בשלב מסויים - הוא יתקשה במיוחד להתאפק וסביר להניח שבשעת משבר יגיב באופן לא מרוסן. אם איתרתם את המניע שמביא את ילדכם לקצה - תנו לזה מענה, כשבמקביל תורידו את אור הזרקורים מהשיח על הנשיכות עצמן.
למשל בן שנתיים שנולד לו אח חדש עלול למצוא את עצמו מקנא מאד משום שמצופה ממנו לחלוק מעתה לנצח את כל משאבי הוריו- הזמן שלהם, האהבה שלהם, פניות הידיים שלהם ותשומת הלב. ההבנה הזו עשויה לגרום לפעוט לרצות להרביץ לתינוק, דבר שכמובן אוסרים עליו לעשות ושומרים מכל משמר שלא יעשה. את התסכול האגור בו בתקופה זו הוא עשוי לפרוק בנשיכות ילדים בני גילו בגן.
מה עושים? - קודם כל לא צריך להעניש ילד כזה משום שסביר שהוא כבר כועס על עצמו ואף חש מושפל מהנזיפות בו, שכן לא עשה זאת נגד מישהו מסויים אלא בעד עצמו. ברגישות ובנחישות יש להגיב לסיטואציה תוך הצבת גבולות וכבוד לילד.
ישנם ילדים שנושכים מפני שאוצר המילים שלהם עוד לא מפותח והצורך להביע את רגשותיהם נותר ללא ביטוי. ברירת המחדל היצרית שלהם היא לנשוך ולפיה הם פועלים (שלא במודע).
מה עושים?
חשוב לעודד שיח על רגשות בבית ולתמלל תחושות שליליות כמו גם חיוביות. כך עם הזמן ילמד הילד להביע את תחושותיו בדרך מקובלת ולא מכאיבה. בהדרכת הורים פרטנית ניתן ללמוד איך לעשות זאת בצורה שתואמת את גיל הילד ומעודדת תקשורת מקרבת.
זכרו שילדים בגיל הרך הם אגוצנטריים ועוד לא אמפתיים מספיק כדי להבין שמה שהם עושים מסב כאב לאחר. כל עוד הנשיכה משרתת אותם זו סיבה מספיק טובה להמשיך בכך מבחינתם.
גם לאחר שיפנימו מה אסור, לא יהיה להם קל לכבוש את הדחף לעשות את האסור הזה. נדרשת מידה של בגרות כדי להצליח להתאפק ולעמוד בציפיות החברתיות שמהבוגר מחנך אליהן.
אז מה כן כדאי לעשות?
בהנחה שלא מדובר במצב חריג המעיד על קושי רגשי או פיזי, אלא בנשיכות כשהן חלק ממופע טבעי של ההתפתחות - העדיפו להרחיק מהזירה את הילד הנפגע ולא את הילד הנושך.
המעיטו במילים ובמקום זאת השקיעו את האנרגיה שלכם בהבעת נחישות ועקביות בתגובות.
הגיבו בשליטה ככל שניתן. אל תתעצבנו כשהילד נושך משום שהכעס הזה ישיג את התוצאה ההפוכה. אם אתם מתקשים בכך או לא בטוחים אם אתם עושים זאת נכון כתבו לי לייעוץ.
שימו לב שלא לצחוק כשהפעוט שלכם נושך אתכם כמשחק!!!!! זו תגובה שעשויה לעודד אותו לאמץ את ההתנהגות.
בחרו את תגובותיכם תוך מודעות, כשאתם ערים לצרכי הילד, מתחשבים בגילו ובמקביל - מציבים לו גבולות. וזכרו שאם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.
