הורים רבים רושמים את ילדיהם לחוגי הכנה לכיתה א', בהם מעשירים את הידע לקראת המעבר לבית הספר; לומדים מיון, ספירה, אותיות, גזירה, אחיזת עפרון, הכרת הברות, צלילים פותחים וסוגרים, סימני חיסור וחיבור וכיו"ב. אני מוצאת את ההכנה מהסוג הזה כרועץ לרוב הילדים, במיוחד כי היא באה במקום הכנה מסוג אחר שלצערי מוזנחת מאד- ההכנה הרגשית חברתית.
עוד לא עשיתם LIKE לעמוד הפייסבוק?? עקבו אחריי כדי להשאר מעודכנים בכל הכתבות והטיפים שמתפרסמים שם כל שבוע!
הורים ואנשי החינוך עדיין מתרכזים בדידקטיקה יותר מבשאר מיומנויות החיים. זאת למרות שבעולם המודרני בו אנו חיים, כדי להצליח, נדרש הרבה מעבר לקרוא וכתוב, אחיזה נכונה של מספריים וישיבה זקופה בכיתה.
פעם,מי שידע את כל אלה נחשב לגאון ואפשרויות רבות נפרשו בפניו. מי שניהל מחברות יפות עם שוליים מקושטים, וקרא בשתי שפות - בלט מאד בהשוואה לשאר. אלה ילדים שעתידם היה בצווארון לבן והיה להם כל שצריך להצלחה באותם ימים (לא אמרתי אושר).
אבל במאה ה עשירם ואחת, כדי להצליח נדרש הרבה מעבר למיומנויות שביה"ס המסורתי יודע לתת.
למשל: כדי להיות יזם מצליח חשוב להצטייד ביצירתיות, בתעוזה, ביכולת להתמודד עם כשלון, מוטיבציה גבוהה, יכולת להוביל ויכולת ניהול סיכונים.
כדי להיות מנהל מבריק נדרשת יכולת עבודה עם אנשים ברגישות וחכמה, תוך ראייה כלכלית. נדרשת יכולת ניהול זמן, התארגנות, קבלת החלטות תחת לחץ, ראייה מערכתית.
כדי להצליח כעצמאי חשוב לחשוב מחוץ לקופסא, לא לפחד מתחרות, לקשור קשרים חברתיים טובים, לעשות ריפלקציה עצמית כנה, לדעת לתת משוב בונה לעובדיך, לסגל משמעת עצמית, ליזום ולהתמיד.
רוב הדברים האלה לא נלמדים בבתי הספר הציבוריים, כי הם קצת נשארו מאחור. על אף, שרבים מהם מתקדמים הרבה יותר מבעבר, ויש מורות צעירות טובות שמקדמות רוח אחרת בכיתות. ןבכל זאת, הורים רבים עדיין נוטים להתייחס לצד הדידקטי כעיקר ולכן גם מכינים את הילדים בעיקר אליו.
החינוך החדש מבין את הפער הזה ושואף לצמצם אותו ע"י התאמת מערכת החינוך לצורכי המציאות והילד, במקום להתאים את הילד לבית הספר. דוגמא טובה לכך היא החינוך הדיאלוגי, זה שמתייחס לילדות לא כאל מסדרון לחיים הבוגרים אלא כחלק מהחיים עצמם. מתוך התבוננות כזו - לשנות הגן משמעות רבה, ולא דידקטית בכלל. מטרת התקופה הזו היא לתת דרור לסקרנות הילדים תוך כדי הנחלת כלים חברתיים ורגשיים. זאת מתוך הבנה שכל אלה חשובים לפחות כמו הבנת האות והצליל.
המיומנויות הנדרשות לילד העולה לכיתה א'?
מוטוריות
קוגנטיביות
רגשיות
חברתיות
בהיעדר השתיים האחרונות צפוי קושי רב בהסתגלות לכיתה א' ואף פגיעה בדימוי העצמי בעתיד. כן, אפילו אם הילד חכם מאד, קורא שוטף מוקדם משאר בני גילו ומגיע עם ציוד מלא לכל שיעור.
לכן, אני ממקמת את הבשלות הרגשית-חברתית במקום הראשון בסדר העדיפויות. את שאר המיומנויות ניתן לרכוש בקלות רבה יותר אחרי שהמצע הרגשי הוא יציב והיכולת להסתדר בחברה - קיימת.
גם השניים הראשונים כמובן חשובים ויש לעבוד על מי מהם שחסר, כי שפער גדול מידי בין המיומנויות עלול ליצור קושי. ועדיין, אני מבקשת מכל הורה שקורא את מילותיי לא למהר ולהקדים את זמנם של הילדים. לבית הספר יש יעדים לימודיים שנקבעו (עליהם אפשר לחלוק) ואותם ישיגו כנראה כולם עד סוף כיתה ב' (בלומר, יש זמן גם ל"מעוכבים"). אין צורך לכבוש אותם כבר בגן חובה. כשממהרים ללמד ילדי גן את התכנים של כיתה א' - למעשה מחבלים במיצוי השלב ההתפתחותי הילדי. הלחץ הזה יוצר נזק מיותר בעל מחיר כבד שלא ניתן לפצות עליו אחר כך.
ד"ר אפרת מור, מרצה בסמינר הקיבוצים ומחברת הספרים: "גן הילדות – הפדגוגיה הדיאלוגית בגן הילדים", אומרת : "מחקרים מראים שעיסוק מוקדם במיומנויות פורמליות פוגעת בהתפתחות מיומנויות חשיבה גבוהות יותר. מצבם החברתי של ילדים בגיל הגן מנבא הצלחה בלימודים ובחיים הרבה יותר מאשר הגיל שבו הם רכשו את ידע הצופן".
מי שאחראי לספק תשתית לפיתוח המיומנויות החברתיות והרגשיות הללו הוא גן הילדים, והוא עושה זאת בכך שמאפשר פעילות אותנטית בהתאם לגיל, תוך כדי תיווך נכון. "בגן לומדים לעזור ולהיעזר, לקשור קשרים חברתיים, להתמודד עם תסכול, לטעות ולנסות מחדש, ולראות את הקשר שבין מאמץ והישג", מסבירה ד"ר מור.
אבל לא רק לגן יש את האחריות על הנושא. גם להורים יש תפקיד בכל אלה, ובעיקר באימון היכולת של הילדים להתאפק כשצריך. הוכח בניסויו של הפסיכולוג וולטר מישל, שילדים צעירים בעלי יכולת טובה בדחיית סיפוקים הצליחו יותר בחיים הבוגרים שלהם.
למרות ש- 1/3 בלבד מהילדים בניסוי עמדו בפיתוי שעמד מולם, יש גם בשורה משמחת: הם הצליחו לא כי היה להם קל יותר מלילדים אחרים, אלא כי הם אימצו שיטות להסחת דעת בשביל לא להתפתות . זוהי יכולת נרכשת ואפשר ללמד אותה גם אם היא לא קיימת באופן טבעי! מעודד, לא?
מיומנויות נוספות
אם אתם מרגישים שהילד שלכם מתקשה להתמצא במרחב, מתקשה לתפעל חפצים כשיד אחת תומכת והשנייה עובדת, נתקל בילדים אחרים כשחולף לידם, אלה סימנים לכך שהילד חווה לא נכון את גבולות גופו ואז נדרשת התערבות מקצועית כדי להכין אותו לכיתה א' מבחינה מוטורית.
אם ילדכם לא זוכר להעביר לכם הודעות חשובות מהגן או מהחוג, שוכח ציוד אישי ( למשל את בגדיו ואת הצעצועים שלו), לא אוסף משחקים אחרי שימוש בהם כי שכח או התפזר, איננו עצמאי מספיק, מתקשה בהתארגנות סביב האוכל - גם אלה סימנים לצורך בשיפור מיומנויות.
אם אתם מרגישים שילדכם לא יודע לדחות סיפוקים רוב הזמן, נרתע במיוחד מתחרות, מתקשה להתמודד עם תסכול סביר לגילו, לא יודע לפתור שום בעיה בעצמו, או לא יודע איזו עזרה לבקש ומתי להשתמש בה - גם אלה סימנים לחוסר בשלות, וחשוב לשכלל אותה בהדרכת הורים בתור התחלה.
ילד שיש לו את כל המיומנויות האלה, והוא "רק" לא מספיק מתורגל ברקע דידקטי שנדרש לגילו- אפשר לחשוף אותו ליותר אותיות ומספרים, אבל הקפידו שזה יקרה בהקשר הטבעי שלהם בחיי היומיום. הדרכת הורים ע"י אשת חינוך יכולה ללמד איך עושים זאת נכון ובלי להלחיץ את הילד.
תנו לילדים להיות ילדים ולחקור את עולמם מתוך סקרנות בריאה. שיתמקדו בזה, משם תתקדמו. עודדו אותם לעצמאות, וחזקו את תחושת היכולת שלהם לאורך היום. זה ממש תנאי להצלחה בכיתה א' ובכלל בחייהם. אל תתעכבו מדי על למידת אותיות. געו בזה במידה המתבקשת אבל אל תיסחפו. שאיפות זה חשוב, אבל אין טעם להפוך ילדים לד"ר בעודם בני 7. לצורך כך יש להם שנים רבות. אבל לילדות לעומת זאת מוקצבות שנים ספורות שערכן לא יסולא בפז.
אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.
