• נופר לוטווין

האם אתם הורים קשים או מתירנים מדי?


הכתבה פורסמה בעיתון "הארץ". לחצו כאן לגירסתה המקורית


בחלוקה גסה של דפוסי הורות, אפשר למיין אותם על פי מידת הסמכותיות של ההורה , לעומת המקום שהוא נותן לרצונותיו של הילד. רוב ההורים נצמדים לאחד מהקצוות (מגבילים מאד, או מתירנים מאוד), כי לכאורה סותר לשלב בין השניים. מעטים הם שיודעים לאזן. אני כאן כדי לדבר על החופש שבתוך הגבולות. יש כזה ושווה להרהר בו.

צילום: מיכל בן-ארי

ילדה מתוקה זהובת שיער נתקלה במקרה בביתם של שלושת הדובים. היא מצאה שם 3 קערות דייסה על שולחן האוכל. זהבה טעמה מהקערה הראשונה - הדייסה בה הייתה חמה מדי. בקערה השנייה הטעם היה מתוק מדי, ובשלישית הדייסה הייתה מדוייקת באיזון מושלם, וטעימה!

כשחיפשה כסא להתיישב עליו מצאה שוב שלושה. הראשון היה קשה מדי, אחררך מדי, והשלישי היה מדויק בנוחיותו!

אותו דבר קרה עם המיטה. זהבה נרדמה לבסוף במיטתו של הדובון הקטן, זה שחפציו התאימו בדיוק לצרכים שלה. לא מדי קשה, לא מדי רכה.


הבנתם את האנלוגיה? היא על דובים וילדה חמודה אבל מתוך הסיפור הזה ,אני בוחרת להתמקד בחיפוש של זהבה אחרי מה שנכון לה. טעם הדייסה, קשיחות הכסא ונוחיות המיטה, נעו על ציר שלו שני קצוות - "יותר מדיי" ו- "פחות מדי". איפשהו ביניהם היה האיזון המתאים לה ביותר. גם בבואנו לדון בשאלות חינוכיות נמצא מנעד רחב של תשובות שנע בין קטבים:


דיאנה באומרינד, פסיכולוגית קלינית שמיינה בעבר מספר סגנונות הורות נפוצים , קיטלגה אותם עפ"י שני מדדים : מידת הסמכות שמופעלת בהם, מול המקום שהורה נותן לעמדת הילד.

הצלחה, לדבריה, תהיה שילוב בין השניים.


כיום דפוסי ההורות הם רבים מאלה שהיא דיברה עליהם, בדיוק כמו כמות הגישות שנפוצו בפסיכולוגיה ובחינוך בשנים האחרונות. דווקא בגלל הפלורליזם הזה אני לעיתים מרגישה שלהורים קצת קשה לזהות את הקול ההורי שלהם ולגבש איזשהו דפוס חינוכי שהם שלמים אתו. אז מה הם עושים? נצמדים לקצוות.


אני מאמינה שהאמצע הוא רחב כמו שהוא גם מורכב, ושווה להרהר בו. אני מזמינה אתכם לפרוש יחד איתי את הספקטרום ולגבש אמונה משלכם ביחס אליו. זו משימה לא פשוטה, אבל שווה להקדיש לה אנרגיה וזמן, היות והיא נוגעת לתפקיד המשמעותי ביותר בחייכם -הורות.


הקצוות ומחיריהם

יש הורים "קשוחים", שהסמכות היא כל הווייתם. הם מציבים דרישות בלי כל קשר ליכולות ולרצונות הילד. הורים כאלה מלווים כל פעולה של ילדם באיזשהו איסור או מגבלה. לרוב האינטראקציה שלהם עם הילד תהיה אפופה במאבקים.

הם לא הורים רעים בכלל. לנפך, הם לרוב מאמינים שזוהי הדרך לעזור לילד להסתדר בחברה. הבעיה היא שהורה שולט מדי עלול לסרס את הילד, ולגרום לו לפחד מכישלונות (לכן גם ימנע מלהתנסות באתגרים). ילד שהוגבל מדי ובחרו בשבילו כל חיו, איך ידע לקבל החלטות בעצמו? הוא גדל לתוך תחושת חוסר מסוגלות וחוסר אמונה ביכולותיו. אז נסכים שהקיצון הזה הוא לא אידיאלי לרוב.


בקיצון השני יש הורים מתירנים מדי: חסרי סמכות, ולפעמים אפילו נרתעים ממנה. אלה לרוב הורים שמאמינים שחופש מוחלט הוא אושר (אמונה שיש לי בעיה גדולה איתה כאשת חינוך).

הם מאמינים שאי שביעות רצון של הילד היא פגיעה בו , אז הם חוששים להיכנס למאבקי כח עם הילדים ולכן נמנעים מלהציב כל גבול, כדי שלא יתפתח עימות.

למתירנות הזו מחיר גדול לטעמי. מי שגדל עם הורה חלש ומתירני מדי - עלול להרגיש חסר בטחון כי לתחושתו אין לו משענת. אין מה שיכוון אותו במקרה הצורך, אין מה שישמור עליו מפני עצמו, אין מה שיפקח עליו.



כדי שלילד יתאפשר חופש- נדרש גבול

נסו לחשוב על מרחב גדול בו ילדים יכולים לשחק, לרוץ ולקפוץ. כיף שם. אבל אם המרחב הזה נמצא על גג גבוה מאד, ללא מעקה - אני לא בטוחה שהילדים ירצו להתרחק ממרכז הרחבה, כי הם יפחדו ליפול. כמה חופשיים הם באמת יהיו בשטח הזה? לא מאוד. הם לא ינצלו את כל השטח למשחק, והם יתנהגו בהססנות. אבל אילו היה סביבם מעקה/גדר איתנה - או אז הם היו חופשיים הרבה יותר.


גבול סותר חופש או הגשמה עצמית, אלא מאפשר אותם.


אז נסכים שהצורך בהורה מציב גבולות הוא חשוב ואף קיומי. השאלה היא איך עושים זאת בלי לבטל את רצונות הילד לעצמאות ולבחירה?


שינוי תפיסתי


אני מאמינה שכשרעיון יושב היטב בתפיסה שלנו, באופן אוטומטי נתנהג לפיו, מבלי לשנן רשימת "עשה ואל תעשה" שקראתם במגזין להורים.

לכן, אציג לפניכם נגיעה מהגישה בה אני מנהלת הדרכות הוריות, מתוך אמונה שהרהור בה יזמן ריפלקציה לעצמכם, ואולי גם יצירת התחלה של שינוי בפועל אם תרצו.


חופש בתוך גבולות (בהשראת הגישה הדיאלוגית לחינוך, גם בהורות, כמו בגנים)


אדלר טען שהאדם הוא יצור חופשי וטוב מטבעו, שיכול לבחור את תגובותיו והתנהגותו. זאת בניגוד לפרויד שהאמין שפעולות האדם מנוהלות ע"י יצריו, ואין לו בחירה לגביהם.

התפיסה הזו מתייחסת לכל אדם, ללא קשר לגילו. אם כך - כדי לקיים אותה בחינוך צריך תחילה להסכים לראות את הילד כאדם ככל אדם, רק צעיר בשנים. עלינו לכבד את צרכיו, להקשיב לרצונותיו ולסמוך עליו באמת. לא צריך לעשות במקומו כל דבר ולא להטיל עליו מגבלות שאין בהן צורך מהותי.

לחלקינו השיח הזה על החופש מקושר לאנרכיה. אבל זה לא בהכרח נכון:

לפי החינוך הדיאלוגי, על המבוגר להיות נוכח בכל הווייתו בחיי הילד החופשי הזה, ולא להשאיר אותו עצמאי לגמרי בחלל. זה בדיוק הגבול שתוחם את החופש - צריך להיות מעורב מאוד בתחומי ענייניו של הילד, לעזור לו לגלות אותם ולעורר את סקרנותו. בדרך, חשוב לזכור שאנחנו דמויות החיברות שלו ומתוקף תפקידנו זה עלינו לתווך לו מצבים חברתיים, לתרגל איתו פתירת קונפליקטים ולצייד אותו בכלים להתמודדות עם רגשות. כל אלה הם דרך חינוכית שטומנת בחובה המון גבולות, וביניהם יש חופש מבוקר. כלומר, המבוגר בתמונה כל הזמן, מנווט, מקשיב, מגיב, אוסר, שומר, ובעיקר מכיל. אבל הכל תוך התכתבות עם צרכי הילד. זו אומנות שצריך ללמוד אבל כשמבינים איך היא עובדת והיא הופכת לדרך חיי- היא משתלמת.


למרות כל מה שכתבתי כאן, אני מוכרחה להבהיר שלא הייתי רוצה להטיף לסגנון הורות אחד מסוים. אבוי לנו אם כל ההורים היו שעתוק אחד של השני. החינוך הדיאלוגי הוא תפיסה חינוכית אבל הוא לא קול הורי ברור. הוא רק דרך התבוננות על הילדות, באופן כזה שבתוכו מתאפשרת לכם, כהורים, לגבש את ההורות שמתאימה לכם. ממש כמו עם הילדים, גם להורים יש אפשרות בחירה רבה בתוך הגישה הזו.


שווה להרהר בהשלכות ובמעלות של כל דפוס הורי, וכך להפוך להורים מודעים, שפועלים מתוך בחירה. אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.



#הורות #גבולו #חופש #דיאלוג #גישות #עיתוןהארץ

מדריכת הורים מומלצת בטלפון

כל המוצג באתר הוא בגדר המלצה ובאחריות הקורא בלבד. אין זה תחליף להתייעצות מקצועית ו/או לטיפול רפואי. 

החומרים המתפרסמים באתר בלעדיים לנופר לוטווין. אין לעשות שימוש בכתוב החורג מכללי זכויות היוצרים והקניין הרוחני. כל העתקה/שכפול/העברה/הפצה/עריכה של החומר ללא אישור מהיוצרים אסורה בהחלט