גמילה מחיתולים שהתחילה טוב והשתבשה, הרגלי שינה שהיו טובים והסלימו, משמעת שהיתה יציבה והתחלפה במאבקי כוח רבים והתקפי זעם. משהו מזה בטח קרה אצלכם בבית בחודישם האחרונים. אולי לא חשבתם שיש קשר אבל מסתבר שהלחץ מתקופת הקורונה לא פסח גם על פעוטות, והשיגרה שהתחלפה - נתנה אותותיה על עולמם הרגשי-התנהגותי.
חשבנו שזמן האיכות עם הילדים בבית (בגלל הסגר) ישפר את היחסים איתם. אבל בחלק מהבתים קרה בדיוק ההפך. רבים גם הניחו שזה זמן טוב להאיץ את תהליך הגמילה מהחיתולים אבל גילו שלא כך הדבר, וחוו רגרסיות (אם כי בחלק מהבתים זה באמת זמן טוב).
ההרדמה בערב שהייתה עד עכשיו קצרה ועניינית - לפתע התארכה אצל משפחות רבות, והפכה לסיוט עבור חלק מהתינוקות והילדים. לכאורה בלי סיבה ברורה.
למה כל זה קורה?
במעבר מעירות לשינה, עם רדת הלילה, יש אלמנט של פרידה. האמת שזוהי הפרידה הכי משמעותית שחווה ילד אם תחשבו על זה. זוהי פרידה מהאור, מהצעצועים, מהחוויות שחווה ומהאנשים שליוו אותו כל אותו יום.
ילדים (כולל תינוקות או פעוטות בכל הגילים) שהיו רגילים לשיגרה בה הם מבלים עם הוריהם רק חלק קטן מהיום - פתאום זוכים לנוכחותם 24/7. עודף הזמן הזה הוא לחלקכם משאלה, אבל מביא איתו קשיים. החיבור האינטנסיבי הזה עבור חלק מהילדים הופך את הפרידה בערב דווקא לקשה ומשמעותית עוד יותר מאשר בזמנים רגילים. זה עושה את ההרדמות לארוכות לפעמים, ומלוות ביותר בכי מאשר לפני ימי הסגר.
הארכת "טקס השינה" למשל יכולה להיות פתרון מעולה לכזה מצב. זה עשוי לרכך ולדרג את הפרידה מהיום. אם אין לכם "טקס שינה" זה הזמן ליצור כזה בעזרת יועצת שינה או בעצמכם.
סיבה נוספת לרגרסיות אצל ילדים היא לחץ סמוי.
השיגרה השתנתה והם חשים בהבדל גם אם לא תיווכתם להם אותו. על חלקם השינוי הזה משפיע לרעה, מוציא אותם מאיזון וגורם להם לתחושת אובדן שליטה (ממש כמונו למעשה). אם ההורים מוטרדים מהמצב - אז האנרגיה הזו כמובן עוברת גם לילדים, והם מרגישים שמשהו לא טוב קורה, אפילו שהם לא מבינים מה בדיוק.
איפה זה בא לידי ביטוי אצל ילדים בגיל הרך?
חוסר ביטחון, צורך בשליטה ולחצים, הם גורמים שכיחים ליצירת עצירויות למשל בשלב ה גמילה מחיתולים. לפעמים פעוטות "מחזיקים" את הצואה בגופם אפילו במשך כמה ימים, כי משהו פשוט לא מאפשר להם לשחרר. זוהי אחת הסיבות לחשיבות השמירה על שיגרה כלשהי בתקופה הזו, גם אם היא שונה משאר ימות השנה, ושתהיה בנויה מכמה שיותר טקסים קבועים.
הסדר נותן תחושת שליטה, אירגון וביטחון, שהם חשובים לילד שמרגיש לחץ גדול מדי.
מאבקי כוח- גיל המרד
אם ילדכם בן שנה וחצי-שנתיים ולאחרונה אתם חווים איתו אינספור מאבקים כמעט על כל דבר, מאוד יכול להיות שבלי קשר לקורונה הוא התחיל את גיל המרד. כיום המופעים של הגיל הזה מגיעים הרבה לפני הזמן. אפשר לראות אותם אפילו בקרב פעוטות בני שנה וקצת.
זהו כמו גיל ההתבגרות הראשון: שלב התפתחותי נורמלי וטבעי שבו הפעוט מתחיל להפנים שהוא יישות נפרדת מהוריו (בעיקר מאימו ובעיקר אם הפסיקה להניק אותו לאחרונה). עם הזמן נוצרת ספרציה (ניפרדות) מההורה, שמחליפה את הסימביוזה (החיבור והתלות) אשר איפיינה את גיל הינקות המוקדם. התהליך הזה הוא סוג של התבגרות.
לפעוטות יש צורך בעצמאות הזו, והדרך הקלה ביותר לבטא אותה היא להתנגד לדרישות המבוגר. המאבק על השליטה והבחירה ("אני קובע") נותן להם מענה לצורך ההתפתחותי - לחוש מסוגלים ולתת תוקף לכוחם. תפקיד ההורה הוא לאפשר זאת כשמקובל עליו עפ"י ערכי הבית, וכשלא אז ממש להגביל זאת. דרך ההתנסויות החוזרות ילמד ילד איפה יש לו מקום לקבוע, ואיפה עדיין לא. ככל שהחוויות יהיו לו ברורות יותר- הוא גם יבין מתי שווה לנסות, ומתי אין טעם.
בתקופת ההסגר אתם כל היום איתו, ולכן רק כלפיכם באים לידי ביטוי מופעי הגיל הזה. זו אחת הסיבות שהורים מרגישים לאחרונה במלחמה אחת גדולה עם הילדים שלהם. בזמן שבמצב טבעי המינון היה פשוט קצת יותר שפוי.
כאמור, בחלק מהמקרים השלב הזה מקדים לבוא ומורגשים סימנים שלו אפילו בגיל שנה! על אף שהוא מאפיין את גיל שנה וחצי- שנתיים.
זה כנראה יקרה יותר אצל ילדים חכמים שמתפתחים מהר יותר, אבל הם עדיין צעירים, ולכן תלויים בהוריהם בהרבה מצבים. כלומר, הם מבינים דברים הרבה יותר טוב מקודם, ורוצים כבר לקבוע על עוד ועוד מצבים, אבל עדיין לא באמת יכולים כי יש איסורים (הגיוניים) שמוטלים עליהם מפאת גילם. הפער הזה יוצר את התסכול שבהתפתחות, והוא מתבטא לפעמים במאבקים כלפי ההורים.
בפעם הבאה שאתם עומדים לצאת מדעתכם הזכירו לעצמכם את ההסבר שלי למצב הזה, ואז נסו להחליף את הכעס באמפתיה ובתגובה עניינית. זאת לצד הצבת גבול ברור.
כשמגיבים כך יש יותר סיכוי שההתנגדויות יפחתו כי הילד יבין באיזה מצבים הוא לא מצליח להפעיל אתכם, ולכן יפסיק לנסות אותם.
לשים לב לאיזון: לצד הגבול, חשוב להעצים את הילדים ולאפשר להם המון בחירה בנושאים בהם מבחינתכם זה כן מקובל. ככה הם יקבלו מענה לצורך ההתפתחותי שלהם לחוש עצמאיים ובעלי ערך, בצורה שתואמת את חוקי החברה.
הקורונה עדיין לא עזבה אותנו. אנחנו מתאוששים ממנה בהדרגה והשפעותיה מורגשות בכל בית כמעט. וכאילו שזה לא מספיק מאתגר - צפויה לנו תקופת מעבר נוספת תכף - הסתגלות חוזרת למסגרות החינוכיות בספטמבר.
זכרו שהשנה רצופת השינויים הזו לא מייצגת מציאות רגילה, ובתוך כך חשוב גם לדעת לבחור מלחמות.
נכון, אנחנו יודעים שגבולות זה דבר חשוב מאוד בחינוך ואני בעצמי תמיד עומדת על כך בכל הדרכה והרצאה שאני מעבירה. אבל לא בכל מחיר, לא בכל זמן ולא בכל תחום.
הסתכלו למציאות בעיניים, סננו רעשי רקע, ובחרו במה להתמקד. עשו חושבים בצורה מושכלת עם עצמכם או בעזרת יועצת, והחליטו על מה אתם מתעכבים בתקופה הקרובה ומה אתם דווקא משחררים מתוך בחירה (ולא מתוך כניעה. זה שונה).
אל תשברו את כל הכללים ותאבדו לגמרי שליטה, אבל תבחרו בחירה מושכלת ואחראית עם מה להתמודד עכשיו תוך התחשבות בצרכים חדשים שצצים.
בחרו אסטרטגיה להתמודדות עם האתגר שהחלטתם כן לעמוד עליו, והתמידו בה. זה בידיים שלכם.
וזכרו, שהחיים מצאים בכאלה אתגרים. הפעם זה קורונה, ובימים אחרים זה יכול היה להיות אתגר אחר, פחות עולמי (מעברי דירה, קבלת אח חדש למשפחה, גירושים, מחלות). כדאי לשכלל את מנגנון ההתמודדות עם הקשיים בהורות, והוא יועיל לכם בכל צומת. לאו דווקא עכשיו.
אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, זה פשוט כי אולי לא נתתם על זה מספיק את הדעת. וקחו אויר, זה יעבור.
