פורסם ב"הארץ": כדי שילדים יגדלו באופן בריא ויוכלו להתרכז בחקר החיים הם זקוקים לסדר, למישהו שיכוון אותם בעולם, יגן עליהם מפני סכנות וילמד אותם מה מקובל ומה פחות. איומים והפחדות בהחלט לא יסייעו בכך
תמיד היה קשה להציב גבולות לילדים תוך שמירה על יחסים טובים איתם, אבל בשנת 2020 שהסתיימה לה לטובה, העדר שגרה רציפה ולחץ בלתי נסבל אף העצימו את הפרדוקס, ועימתו אותנו עם שאלות מהותיות בחינוך ילדינו.
אנחנו, אנשי החינוך, משתמשים במונח אקלים גני"כדי לתאר את הדינמיקה בגן הילדים. כשהוא טוב וחיובי, הדבר מעיד על הצלחתה של הגננת בהנהגת מקום בו יש תחושה נעימה ובטוחה לכל הצדדים: גם לצוות החינוכי וגם לילדים. כולנו רוצים לייצר אותו גם בבית. הדרך לכך עפ"י הגישה הדיאלוגית להורות, היא לאפשר חופש בתוך גבולות.
אבל להורים רבים קיימת רתיעה מהצבת גבולות,ואני יכולה להבין למה. את כולנו לימדו לחשוב על המילה "גבול" בשלילה. אנחנו מחברים אותה אוטומטית למחשבות על הפסד ומאבק, למרות שהיא אינה מוכרחה להביא איתה את כל אלה, אלא דווקא את ההפך הגמור. במיוחד בקרב ילדים (אך גם אצל מבוגרים) - גבולות עושים סדר ומשרים ביטחון , ובלבד שיהיו מתווכים באופן מכבד ועקבי.
גבולות מאפשרים חופש
נגיד שאתם מתחילים עבודה במקום חדש ללא הגדרת תפקיד, ובאי-בהירות מוחלטת לגבי מה שמקובל שם ומה לא. המנהלים שם משנים את דעתם כל בוקר לגבי נהלי המקום, וכשאתם זקוקים לחפיפה - לא תמיד יש מי שיסייע לכם כי הלו"ז משתנה תדיר במשרד הזה. מדי פעם מפטרים שם עובדים ולא ברור למה כי אין ממש חוקים למקום אז קשה לעקוב.
זהו מצב עם המון חופש; כל כך הרבה ממנו, שכנראה לא תהנו מהחופש הזה אלא תרגישו אבודים בתוכו. לא תדעו כיצד להתנהג במקום כזה, ומה מצפה לכם מחר.
ככה מרגיש ילד בסביבה ללא כללים, וללא סמכות. בגן או בבית ללא גבולות וללא מבוגר אחראי - ילדים חשים אבודים וחסרי ביטחון.
כדי שילדים יגדלו באופן בריא ויוכלו להתרכז בחקר החיים - הם זקוקים לסדר, לתחושה שיש מישהו גדול וחזק
מהם, שיכיל אותם בלי להיבהל מאי-שביעות רצונם. אדם מבוגר שיכוון אותם בעולם, יגן עליהם מפני סכנות, יאזן אותם כשצריך ויתווך להם את המקובל בחברה.
מבוגר כזה הוא דמות סמכותית, והיא ממש לא מוכרחה להיות מפחידה או מאיימת. היא צריכה להיות עקבית, רצינית, חזקה, מכילה, ואחת שיודעת מה היא אומרת.
אם אנחנו רוצים שהילדים יראו בנו כאלה - עלינו לבדוק האם אנחנו עקביים בדברינו, או משנים את דעתינו לגבי דברים שאנחנו אומר באופן יותר מדי תדיר?; האם אנחנו מכילים סיטואציות רגשיות, או שאנחנו מתפרקים מהן ונחלשים?; האם התשובות שאנחנו עונים לילדים הן שרירותיות, או שמורגש שיש מאחוריהן מחשבה והיגיון?
אתם לא צריכים להרתיע את הילדים, אלא להיות משמעותיים עבורם, מתווי דרך ומשרים ביטחון. אני מעדיפה שזה יעשה בצורה מכבדת (אך לא בהכרח מרצה) ואוהבת (אך לא בהכרח מפנקת). כי ילד שמרגיש שרואים אותו - יחזיר לרוב יחס דומה לאותו מבוגר שמולו, וירצה לשתף איתו פעולה בהרבה מקרים.
כדי לרקום יחסים שמושתתים על סמכות מכבדת הקפידו על:
הימנעות מעונשים - הם לרוב משפילים ולא מלמדים דבר מלבד כוחניות. הם גם חסרי תועלת (עובדה שאתם מענישים שוב).
עידוד עצמאות - הרשו לילדים לעשות כמה שיותר דברים בעצמם, בהתאם לגילם ולהיגיון בטיחותי. זה יעצים את הילדים ויאפשר להם להרגיש חלק מהקהילה בה הם חיים (המשפחה או הגן).
עקביות - התחילו בקטן. בחרו בפינצטה את הגבולות עליהם חשוב לכם להקפיד, ועמדו בהם. הילדים כבר יתאימו את ההתנהגות שלהם לפי ההתמדה שלכם.
אפשרויות בחירה - אפשרו לילדים לבחור במהלך היום כדי שירגישו משמעותיים ושולטים לפעמים. לדוגמה: "תרצה את החולצה האדומה או הירוקה?"
אמפתיה - הבעת אמפתיה היא לא חולשה או ויתור. היא הכרה ברגשות האחר ומתן תחושה שהם מובנים ומקובלים. זה לא יכול להזיק, גם לא כשרוצים "למשמע. אמפתיה לא סותרת הצבת גבולות, אלא אפילו תורמת לכך כי היא מפחיתה מגננות. דוגמה לאמפתיה לצד גבול: "אני מבינה שאתה מאוכזב כי לא נתתי לך עוד גלידה. גם אני לפעמים מאוד רוצה משהו שאין, ובא לי לבכות. זה בסדר. אבל גלידה נוספת לא אתן. זה מזיק לבריאות, וחשוב לי לשמור על הגוף שלך".
אני יודעת שזה נשמע קשה ליישם את כל אלה, אבל אני מבטיחה שזה לגמרי אפשרי, ואם לא מצליחים לבד - אפשר בליווי של איש מקצוע.
זכרו שסמכות וכבוד הם דברים שרוכשים ולא כופים, במיוחד אם רוצים לשמור על יחסי אהבה ותקשורת מקרבת. שווה לעבוד על זה למען הילדים ולמען עצמכם. אל תפעלו על טייס אוטומטי. אתם יכולים אחרת, רק צריך לתת על כך את הדעת.
